שניים-שלושה קילומטרים מעלינו נמצא פרציונה-ראפי, שתמיד נראה לנו כמו ציוויליזציה קצת יותר מתקדמת מהפרציונה שלנו. לא בגלל הבתים החדשים יותר, אלא בגלל הגרניום. איזה גרניום מטורלל צומח להם באדניות בקיץ – באדום זרחני, צפוף, מפלי שיורד מהחלונות והגדרות על רקע אבן שחורה ומשטחים ירוקים. הגרניום של השכן תמיד פורח יותר.
אנחנו מגיעים לראפי כמעט בכל אחר הצהריים להליכה. במרכז, באחת מנקודות התצפית היפות והנגישות בעמק, יש פארק רחב לענפי הספורט המוזרים של האזור – סקירול (שילוב בין סקי לגלגליות. מה כבר יכול להשתבש?) וביאתלון (שילוב בין סקי וירי. כנ"ל).
יש כאן מסלול מעגלי מושלם, עם נוף לשלושה מהרי הענק של האזור, ותצוגת תכלית לעונות המתחלפות. הכל קורה כאן מול העיניים שלנו מדי יום. בחורף הכל חשוף, העצים עירומים וזהירים. הפרחים קבורים תחת שלג או קרח. היחידים שמשגשגים הם האשוחים שהתלבשו היטב בפרוותם הירוקה ופקעות הוורדים שדווקא במינוס שבע מעלות הן בשיא.
פקעות הוורדים הן סופר-פוד עמוס בוויטמין סי ולא סתם משתמשים בהן ברפואה לא קונבנציונלית ובקוסמטיקה. בארץ הן נמכרות יבשות במחיר מופקע, כאן הן זמינות בכמויות ואנחנו מלקטים בשמחה. בבית נגלה שהן כמו הייר-בול של קוצים קטנים ועקשנים. אנחנו מוצאים באינטרנט הוראות איך לנקות אותן, ומתייאשים עוד לפני שהתחלנו.
מסיבה עם פרה
באביב העצים החשופים מתמלאים בפרחים. אפילו האשוחים פורחים והדשא ירוק ובוהק. אחרי תרדמת החורף, הקהילה מתחילה להתכנס בראפי בסופי שבוע עם הפרות שלה. וגם עם הכלבים. כולם פה מכירים היטב זה את זה, ואת הפרות אחד של השני. הן יפות, שמנמנות ושמחות, אבל קשה שלא להיות מעט מופתעים מסגנון הבילוי הזה.
בתחילת הקיץ, העשב מתחלף בערימות של פרחי בר. עשרות סוגים וצבעים וביניהם פרפרים, לטאות ואפילו נחשים. תכף יגיע הטרקטור ויהפוך את ראפי לערימות של באלות-חציר, ואנחנו מנצלים את הימים האחרונים לאסוף זרי ענק של פרחי בר, לפני שהם הופכים למספוא.
בפארק של ראפי נמצא בית הקפה היפה ביותר ביישוב. עם נוף משתרע ומדשאות, כיסאות ושולחנות קטנים בשמש הנעימה ותפריט מזמין. מאז שהגענו הנה לפני שמונה שנים, המקום תמיד סגור בנוהל איטלקי, פרט לפעמיים. הם הכינו שם את אחד מסגנונות הלאטה המופלאים שיש. היה ברור שהבעלים עומד בגבו אלינו ויוצק שיקוי לתוך הלאטה שנתן לעצמו הזדמנות להופיע באופן חד-פעמי ונעלם לנצח.
קרני דמדומים
בערב אחד בסוף אוגוסט, כבר די סתיו. שלג ראשון כיסה את הפסגות ואנחנו חושבים על החום של מישור החוף שיישאר איתנו עד נובמבר. בערבים גולשים עננים סמיכים אל העמק. התקופה הזו מזמנת שינויים תכופים במזג האוויר ותופעות קיצון שלא מוכרות בישראל. מדהים כמה בארץ מזג האוויר נוח (למעט הקיץ השטני) ואנחנו לוקחים אותו כמובן מאליו.
אנחנו פוגשים פה סופות ברקים ורעמים שמרעידות את הבית (וקוטלות לא מעט אנשים), קשתות כפולות, גשמי זעף שמעיפים את ריהוט המרפסת אל השכנים ושקיעות מרהיבות. משהו בשילוב בין הגובה הרב לעננות הנמוכה ושקיעה סתווית מייצר אירועי צבעים וקרניים שאחת הנכדות הגדירה פעם ברגישות "נראה לי שככה נראה אלוהים".
באחד הימים אנחנו נוסעים לצפות בשקיעה מראפי. שלוש דקות ואנחנו שם, מתחילים בסיבוב הקבוע. השמש יורדת, האוויר מתקרר ואת השמיים ממלאות במערב קרניים ארוכות וחדות. "קרני דמדומים" קוראים להן בעברית, איזה שם יפה לקרניים קרפוסקולריות (Crepuscular, "דמדומים" בלטינית). אנחנו מסתובבים על פנינו ונדהמים לגלות בצד השני, כלומר ממזרח, סט של קרני דמדומים שיורדות אל תוך שמש נוספת ששוקעת בצד הלא-נכון.
אני צובטת את עצמי, כי אין ספק שמדובר בחלום או בהזיה.
אבל יש עדים, וכולם רואים את המחזה המוזר. משהו נדפק בכדור הארץ ותכף יודיעו בחדשות שלמערכת השמש חדרה בפתאומיות שמש נוספת, והגלובוס יתחיל להסתובב גם סביבה בשמיניות. צילמנו כמה תמונות והמשכנו בסיבוב, נפתור את בעיות האנושות ממש עוד מעט.
בבית חיפשנו את התופעה השמימית ברשת. מדובר באירוע אסטרונומי די נדיר המתרחש במצבים של שקיעה מעוננת, המייצרים אשליה אופטית של קרניים נגדיות המתכנסות לכיוון ההפוך בעת ובעונה אחת. כמו שתי שקיעות.
דיווחנו על האירוע לחברים ולמכרים, והמשוגעים לדבר רכשו כרטיס טיסה למקום הנידח שלנו בתקווה לצפות בשקיעה הכפולה, אך האירוע לא חזר על עצמו.
אביב מתעורר
האביב בעמק הוא אירוע שהנפש מתקשה להכיל. יום אחד העצים נראים מתים, השמיים קודרים, הצבעים אפורים ומונוכרומטיים. ולמחרת בוקעים עלים צעירים, ופרחים לבנים מציפים את האופק. עץ אחרי עץ מתגלה בבוקר בלבוש מוגזם, כמו כלה שלא ידעה מתי לעצור. מגנוליות, תפוחי בר, דובדבנים, אגסים, משמשים ועצים שלא חשבנו שיודעים להתכסות בשמלה מרהיבה שכזו.
החיות מתחילות להגיח אחרי שלא שמענו מהן מילה במשך חודשים. גללים חדשים על השביל מזכירים שאנחנו לא לבד. זאבים אפורים ושועלים אדומים (חשבנו שאנחנו מאכילים את הכלב של השכנים!), מרמיטות אלפיניות, סנאי וחולד, עיזי שמואה (הכלאה מוזרה בין עז לאנטילופה), דורבנים ואיילים.
האביב הוא התקופה הכי סוערת מבחינת הציפורים בעמק, שעוצרות כאן בדרכן צפונה. דורסים, פרושים, חכליליות יפהפיות, פפיונים ונקרים מסוגים שלא ראינו מעולם, המייצרות מקהלת קקפוניה נהדרת שאין אדם שיידע להלחין משהו כה נעים לאוזן.
השבילים שליד הבית מוקפים בעצי אלון. הם עדיין לא הנצו. אבל הבלוטים שנשרו לפני כמה חודשים מנסים את מזלם. לכל מקום שהעין מסתכלת, ישנו בלוט אדום עם ניצן של עץ אלון בוקע ממנו. העץ האדיר והמסועף עם קליפתו המיובלת, שיכול לשרוד מאות שנים ולראות מולו את הדורות והמלחמות והשמחות והאסונות – גם הוא מתחיל קטן ופגיע. מרבית הניצנים לא ישרדו. האחד שכן כבר יקבור את כולנו.
