"מי מתנדב לעזור לנו?" א' שאל.
"לעזור במה?" שאלנו.
1 צפייה בגלריה
(לוחם בתרגיל שבו השתתפנו. להגיד "החטופים לא במשחק", כמו אז בגן הילדים, זו לא אפשרות | צילום: ליאור בן עמי)
"להיות חטופים".
זה קרה 16 ימים בדיוק אחרי 7 באוקטובר. בתקופת ההמתנה שלפני התמרון בעזה. הגענו, כמה חברים מהכדורגל של שישי, לעשות על האש ללוחמים מיחידת חי"ר באחד משטחי הכינוס בדרום. אחלה ערב הרמנו. בשרים, שתייה, הכל. רק שאז קמו המילואימניקים והודיעו שיש להם אימון. סוג של תרגיל פריצה למבנה עוין רווי מטענים ומארבים.
בתוך המערך שבנו היו חסרים להם ניצבים לתפקיד חטופים. צחי "יפני" גרוס, קובי "הצדיק" כהן ואני ישר התנדבנו. לגיא אבני, חבר אחר, הודענו שהוא לא בנוי למשימה. עזוב, אמרנו, אתה ישר תישבר.
א', מפקד המילואימניקים, עשה לנו הסבר כללי. ממה שאמר אני זוכר רק דבר אחד: החטופים, כלומר אנחנו, לא שיקול בתרגיל. הם לא הולכים להתחשב יותר מדי במי שם ומי לא.
הוא הוביל אותנו לתוך גן ילדים גדול. ושם, בחדר הקיצוני ביותר, ממ"ד, הוא הורה לשלושתנו לשבת ולחכות. אתם לא עושים כלום, הבהיר. הוא גם ביקש שלא נדבר. בכל זאת יש פה פעילות מבצעית. אבל בזה לא הכי עמדנו.
ישבנו על הרצפה, היפני, הצדיק ואני - וחיכינו. לידינו היו מגירות עם מדבקות, מדפים עם מלא משחקי קופסה, כיסאות של אמא ואבא של שבת, ואפילו עגלת תינוקות. תפאורה שאיכשהו לא הלמה את האירוע. אבל מה הלם באותם ימים?
*
זו הרגשה די משונה להיות חטופים. לא שבאמת הרגשנו מאוימים, או שהיינו בתנאי חטופים. היינו אחרי הבשרים, כשצה"ל סביבנו. וגם תכף נחולץ. ובכל זאת, ישבנו שלושתנו בפינת החדר הסגור, מכווצים, תלויים בלא נודע שבחוץ, ממתינים, ותוך כדי מנסים להבין אין מרגישים חטופים אמיתיים, כשבחוץ רחשים הולכים ומתגברים. "אנחנו בגן, בחדר עם משחקים, מי יודע איך החטופים בעזה מוחזקים", צחי אמר.
נדמה לי שהיינו שם בערך 40 דקות. אולי יותר. ובינתיים פרקנו בינינו, בלחש. אלו, כאמור, היו הימים שאחרי האסון.
"הייתם מדמיינים שדבר כזה יקרה למדינה שלנו?" קובי יותר-אמר-משאל. הסתכלנו עליו. "איך קמים מדבר כזה?" הוא המשיך, "איך אדם הולך לישון? 16 יום אני בוכה. אני בלילה, לבד, בוכה. בטלוויזיה יש ליגת האלופות, מעביר. יושב, מסתכל על הדלת של הבית, חושב מה עושים. הם הצליחו להכניס פחד בכל המדינה".
לא סתם קוראים לו הצדיק. הוא הלב של קבוצת הכדורגל שלנו. איש שמח, שעובד בלשמח, כתקליטן. מתחזק חיוך קבוע. לשמוע אותו ככה זה לא פשוט.
אז שאלתי איך הוא מסביר לעצמו את האסון שעברנו. הרי אנחנו רוצים לחשוב שהכל לטובה. "זה המחיר של השנאה. זה כדי לקרב בינינו", הצדיק עשה סימן של חיבוק עם הידיים.
בינתיים, מבחוץ, נשמע שיר רחוק. "שיר המעלות". איפשהו באזור הכינוס התקיימה הופעה. עוד מעט נגלה שאבני ושאר החברים הלכו אליה. "המשכתם בחיים שלכם, הא?" נטיח בהם.
אבל עכשיו, בגן הילדים, הקולות הופכים אחרים. קרב מתחולל מחוץ לדלת.
רי-מון! נשמעת זעקה. ואז: אש, אש, אש.
ואז צעדים מהירים. ושקשוק מחסניות. וצעקה: "מטען כלימגור בכניסה". וקריאה: "אני צריך שניים, יש פה עוד חוט מטען".
ואז, בתוך ההמולה, יהיו כמה רגעים של שקט. אנחנו, בפנים, על הרצפה, נהיה דרוכים. ונתכווץ עוד טיפה. העיניים יהיו תקועות בכניסה.
ואז הדלת תיפתח בשקט. אל החדר יתגלגל באיטיות רימון דמה מעץ. היפני, הצדיק ואני נעקוב אחרי התנועה שלו בדממה. ואחריו יפרצו לוחמים עם נשקים שלופים. ואז ייכנס גם א'. "לצערי לא שרדתם", יגיד ואז יוסיף: "אמרתי לכם, אתם לא במשחק".
*
קמנו מהרצפה. הצדיק, היפני ואני. יצאנו מהממ"ד. שפופים כאלה, מובסים. מקודם עוד היינו חטופים. עכשיו סתם לא שרדנו. תכף נתעניין אצל שאר החברים מה השתנה בעולם בזמן ששהינו בשבי. בדיחה שחורה כזאת.
אבל בינתיים, לפני שנפרדים, אנחנו מעיפים מבט מסביב. האימון עדיין נמשך. בפינת הפאזלים כורעים לוחמים, בידיהם נשקים שלופים. אין ספק, היעד נכבש. המטענים פורקו. אנחנו לא חזרנו בשלום.
שניים מהלוחמים קולטים אותנו. הם מנסים לנחם. "גם אנחנו הלכנו", הם אומרים, "עלינו על מטען".
*
יותר משנה וחצי עברו.
"עצוב וכואב. עצוב וכואב", צחי יפני חוזר ואומר השבוע כשהוא נזכר בתרגיל ההוא. "חשבתי שזה ייגמר הרבה יותר מהר. לא האמנתי שזה יימשך ככה". "אין לי מה להגיד אחי", מצטרף קובי הצדיק. "פשוט אין. זה כמו לופ שלא נגמר".
הסיפור הזה הוא דרך להיזכר איפה היינו אז כבודדים, כעם, כצבא, כממשלה. ואיפה אנחנו היום.
16 יום אחרי האסון הגדול בתולדותינו, הפחד שיתק, המראות שרטו, הקרקע רעדה. "זה קרה כדי לקרב בינינו", קובי הצדיק אמר בממ"ד. ובאמת, כעם, היינו בשעתנו היפה. היינו ביחד ננצח. היינו על האש לחיילים. היינו עם ומלואו. בכינו, התחבקנו, עזרנו, נאחזנו האחד בשני.
רק שהשנה וחצי שחלפו גרמו לנו לשכוח מהתחושות של אז. השסע חזר. אם לא נתעשת כבודדים, כעם, האירוע הבא הוא עניין של זמן. זו תזכורת גם למנהיגים שלנו. אם תמשיכו לזרות פירוד, כמו שעשיתם לפני 7 באוקטובר וכמו שאתם עושים עכשיו, תהיו אחראים גם לאסון הבא. חד וחלק.
גם אל התמרון בעזה יצאנו אז יחד כצבא, כעם, כהנהגה – אבל ללא מטרות. ללא תוכנית אמיתית. אפילו החטופים לא היו בראש סדר העדיפויות. ואיכשהו זה נראה הגיוני. האסון שעברנו האפיל על הכל. ידענו שיש אויב שצריך להרוג וזהו. אחר כך נחשוב.
האחר כך הזה הגיע מזמן. הערפל שעמד בינינו ובין המציאות התפוגג. הבנו שלהרוג את הרעים זו לא תוכנית. הרי תמיד יהיו עוד. רבים הבהירו שחמאס זה רעיון שלא ניתן להשמיד בכוח צבאי. ועדיין ההנהגה שלנו מנהלת אותנו עם ניצחון מוחלט ועוד הצהרות רהב שנועדו להסתיר אוזלת יד ושיקולי הישרדות. ושוב אנחנו חוזרים לעזה, מרחיבים את הלחימה.
אז לא הייתה אסטרטגיה, וגם היום אין בדיוק. אז החטופים לא היו בראש סדר העדיפויות, ומבחינת הקברניטים שלנו גם היום לא. אנחנו, לעומת זאת, כבר במקום אחר. לכולנו ברור שבדרך הזו אי-אפשר להמשיך. יש פה עם שדורש את חייו בחזרה. שרוצה להתקדם ולשקם. יש חטופים שהופקרו וחייבים לחזור הביתה. להתנהג ולהגיד "הם לא במשחק", כמו אז בגן הילדים, זו לא אפשרות.
