הצבא הניח את האקדח על השולחן. הממשלה טענה אותו בכדורים. צווי 8 נשלחו. מבצע "מרכבות גדעון" (למה מרכבות? למה גדעון?) יצא לדרך. התכנון נראה טוב בשקפים: קודם שוטפים את השטח באש, אחר כך מאלצים את האוכלוסייה לנדוד שוב, הפעם דרומה, אל האזור שבין ציר מורג לגבול מצרים. על הדרך יקומו מחסומים שבהם יעצרו אנשי חמאס שינסו להצטרף לאזרחים. בצבא קוראים לזה "נקזים". מחבלים שיישארו מאחור, יושמדו. צה"ל יתבסס בשטח שנכבש. האוכלוסייה תועמד לפני ברירה: או לעזוב את הרצועה לתמיד, דרך הגבול המצרי או בדרכים אחרות שתציע להם ישראל, או לחיות חיי פליטות במובלעת שתשתרע לאורך הים והגבול המצרי – כשליש משטח הרצועה.
לכאורה, תוכנית לפנתיאון: מהירה, מעוטת נפגעים, זולה יחסית, סופית. לפי מקור מוסמך בצה"ל, לחמאס יהיו כמה נקודות יציאה שבהן יוכל לתת לישראל עסקת חטופים על פי תנאיה. אם יעדיף למות על חרבו, ימות על חרבו: בתום המבצע, גם אם יהיו חטופים שיישארו בחיים, לא יהיה עם מי לדון על שחרורם.
אני נזהר מלהסתכן בנבואות, אבל הסיכוי שהתוכנית הזאת תתממש כפי שהיא, קטן מאוד. "אף אדם הגיוני לא פותח במלחמה בלי להבהיר לעצמו קודם מה הוא מתכוון להשיג בה", כתב קרל פון קלאוזביץ, גדולי הוגי המלחמה. צה"ל מכשיר את הקרקע לקראת מציאות בעזה שהוא מתנגד לה.
יותר משיש כאן תעוזה, יש כאן הימור: הימור על טראמפ, שיתמוך לאורך זמן בכיבוש הרצועה ובטרנספר; הימור על מצרים, שתסכים לקלוט בשטחה המוני פליטים ולהשתתף בשליטה על אלה שיישארו ברצועה; הימור על הקהילה הבינלאומית ועל העולם הערבי והמוסלמי, שישלימו עם טרנספר וכיבוש; הימור על חמאס, שיקרוס מול הלחץ; הימור על ממשלת ישראל, שתנהג בריסון ובשכל; והימור על הכוחות הלוחמים, שיסכימו להתייצב ולעשות את העבודה.
בדרך לשנות את עזה, ישראל משנה את עצמה, את ערכיה, את מעמדה בעולם. למיטב ידיעתי, הנקודות אלה לא מטופלות בתוכנית.
הקו החם
בנמל התעופה של החות'ים, שהותקף השבוע על ידי חיל האוויר, נחתו מפעם לפעם מטוסים איראניים ורוסיים, אבל פעל בו רק קו קבוע אחד: שלוש טיסות יומיות לעמאן, בירת ירדן. זה נשמע מוזר, אבל זה המידע שנמסר לי. בישראל הניחו שהקו, כמו השדה כולו, ממלא גם תפקיד אזרחי וגם צבאי: את המטוסים לירדן יכולים לאייש גם חיילים.
ההנחה בצה"ל, בעקבות בגידתו של טראמפ, היא שחילופי האש עם החות'ים יימשכו: האירוע היחיד שיפסיק אותם יהיה הסכם בעזה.
משאלת לב
המקור, מכלי שלישי, הוא השר והמקורב רון דרמר, פלוס פרשנות חופשית. התרחיש נשמע לי כמו משאלת לב: אני מתקשה לקחת אותו ברצינות, אבל תוך כדי כך אני מזכיר לעצמי, שגם את השמועות על תוכנית ההתנתקות של אריאל שרון דחיתי על הסף. לפעמים ראשי מדינות מחליטים להתהפך. מה שנראה בלתי סביר בעליל לפני המהפך, הופך לסביר רטרואקטיבית.
ועכשיו לתרחיש:
"טראמפ מכריז על ההסכם שלו עם סעודיה. המחיר שישראל תצטרך לשלם הוא הפסקת הלחימה בעזה ונסיגה מרוב השטח. התמורה: נורמליזציה עם סעודיה וחזית סונית אחידה, עם האמריקאים, מול איראן. הפסקת הלחימה תביא לשחרור כל החטופים. את שיקום הרצועה ינהלו המצרים, במימון מדינות הנפט. השיט בתעלת סואץ יחזור לתקנו.
"הפסקת המלחמה תביא לנפילת הממשלה ולתום כהונתו של נתניהו. הוא יודיע על פרישה מהחיים הפוליטיים במסגרת עסקה שתבטיח לו חנינה ותסיים את משפטו. ההסכם עם סעודיה יאפשר לנתניהו לטעון שכיפר על מחדל 7 באוקטובר. הוא מסיים את כהונתו בניצחון, כך יאמר. על הדרך הוא יעצור את החקירה הנגדית במשפטו, את יישום ההמלצות של ועדת החקירה הממלכתית בעניין הצוללות ואת חקירת קטארגייט.
"לכל אלה יש להוסיף את מצב בריאותו. מי שמתקשה לזכור את שם בנו ומדמיין 18 עצורים בשריפה שלא הוצתה, זקוק לתקופה של רוגע".
סיבה וגם תירוץ
"ברור לחלוטין, ואין מי שחלוק על זה אצלנו – החטופים הם הדבר החשוב ביותר", אמר יו"ר דגל התורה משה גפני. "אם הוא (הכוונה לנתניהו) עוזב אותם ככה, הוא קובע את גזר דינם למיתה".
דברים קשים. עינב צנגאוקר, אמו של מתן, שחטוף בעזה, לא הייתה יכולה לומר אותם בשפה ברורה יותר. הם שודרו ביום ראשון בתחנת הרדיו החרדית קול ברמה. נתניהו היה צריך להשתולל מכעס: אחד מבכירי הקואליציה שלו מאשים אותו בגרימת מוות בזדון, ברצח – אבל נתניהו לא מיצמץ.
הוא יודע שלא החטופים הם הדבר החשוב ביותר בסדר היום החרדי, אלא הגיוס. לאחר שנה וחצי של הדחקה מתחילים הפוליטיקאים החרדים להבין שהמלחמה הגיעה אל סף ביתם: הצבא מתקשה לשכנע עשרות אלפי חיילי מילואים שקיבלו צווי 8 בפעם החמישית או השישית שאין ברירה, המולדת קוראת, כשמנגד חוגגים עשרות אלפי חרדים צעירים שהמדינה מעודדת ומממנת את השתמטותם.
ככל שהמלחמה מתארכת, הזעם גובר, ושיעור ההתייצבות ביחידות המילואים יורד. יש הרבה סיבות לירידה במוטיבציה: החרדים הם גם סיבה טובה וגם תירוץ נוח. הרמטכ"ל הורה השבוע לאכ"א להוציא עשרות אלפי צווים לחרדים. הוא יודע שהם לא יסתערו בהמוניהם על שערי הבקו"ם, אבל הוא חייב לעצור את הסרבנות השקטה ביחידות הלוחמות. אם הממשלה לא רוצה לגייס את החרדים, זה עניינה, אבל צה"ל לא יהיה השכפ"ץ שלה מול לוחמי המילואים.
הפוליטיקאים החרדים יכלו לבחור אחת משלוש אפשרויות: או להגיע להסדר שיחייב אלפי חרדים שאינם לומדי תורה להתגייס כחוק; או ללחוץ על נתניהו להגיע לעסקה שתפסיק את המלחמה; או לדבוק באינטרסים המגזריים שלהם ולצפצף.
גיוס חלקי הם לא יכולים לאפשר, בגלל הרבנים – הנאומים המתלהמים, המנותקים, של הרבנים הופכים כל פשרה לצלם בהיכל, לחילול השם; הם פוחדים לקרוא להפסקת המלחמה – העסקה הבסיסית שלהם עם כל הממשלות אומרת, אתם תממנו אותנו, אנחנו לא נתערב לכם בענייני ביטחון; לצפצף על הזעם בציבור הם דווקא יכולים – גולדקנופף, למשל, הרשה לעצמו לקרוא ללחימה ולהשתמטות באותו זמן. כשפרצה סערה ברשת, הוא נבהל ונדם.
גפני הרבה יותר מתוחכם: הוא הלך על החטופים. עמיתיו והוא מאיימים עכשיו לפרוש מהקואליציה, אבל אין להם אלטרנטיבה. מי שמאמין שמשבר הגיוס יוליד ברית מחודשת בין הימין הדתי למרכז-שמאל, או להפך, יוליד ברית אנטי-משיחית בין החרדים למרכז-שמאל, הוא אופטימיסט מושבע.
משיח התהפך
זר לא יבין זאת, אבל התוצאה הפוליטית היחידה שהניבו המחדל ועוד 19 חודשי לחימה תובעניים היא הקרע בין המגזר החרדי למגזר הדתי-ציוני. המהפך שעבר סמוטריץ' ממחיש את עומק הקרע.
ההתחלה הייתה זוהרת. סמוטריץ' וחבריו נכנסו לממשלה כשהם שומעים פעמי משיח. קודם ההפיכה המשטרית; אחר כך המלחמה. נקרתה בפניהם הזדמנות של פעם בחיים להחליף אליטה, משטר, חזון, לגרש מיליוני פלסטינים, לכבוש, להתנחל, לספח, לשלוט. הם יעצבו את ישראל החדשה, הפוסט-ציונית. החרדים יקבלו כל מה שיבקשו, ובתמורה יספקו לממשלה את הרוב היציב שנדרש כדי לממש את התוכנית. חלק ממנה – החלק שעוסק בהרס המערכת המשפטית – החרדים יאמצו בהתלהבות. החלקים האחרים יסתדרו מעצמם.
סמוטריץ' הוכיח שהוא ממוקד משימה: הוא המשיך לתמוך בחרדים למרות זעמם של הבוחרים הדתיים. אין פלא שנפל בסקרים מתחת לאחוז החסימה: הציבור שלו מאס בו. משיח או לא משיח, בהמשך הוא נאלץ להתהפך.
המגזר הציוני-דתי מרגיש שמותר לו לנכס לעצמו את המלחמה. בבית העלמין הצבאי בהר הרצל, בערב יום הזיכרון, לפני ואחרי הצפירה, הם מימשו את הנכס בגופם. בשעות האלה ההר נכבש על ידי אלפי נערים ונערות. הנערים באו מהישיבות התיכוניות; הנערות באו מהמדרשות. באו באוטובוסים, מלווים במדריכים נושאי מגאפונים. היו להם קברים משלהם להתיישב סביבם, גיבורים משלהם, בעיקר נופלי המלחמה הנוכחית. תופעה גורפת כזאת לא הייתה בשנים קודמות.
ואכן, נוכחותם של דתיים בולטת בלחימה, הרבה מעבר לשיעורם באוכלוסייה. היא תהיה עוד יותר בולטת בסבבים הבאים, כשהמלחמה בעזה תהיה פחות מקובלת ויותר בעייתית. על הגאווה שלהם בשירות, בהקרבה, נוסף העלבון. הפטור שנותנים לעצמם החרדים אומר לא רק השתמטות; הוא אומר, אנחנו, החרדים, דתיים סוג א', דתיים במשרה מלאה; אתם דתיים סוג ב'.
ספק אם יש דרך לכסות על התהום שנפערה בין שני המגזרים – לא כשהמלחמה נמשכת, וחיילים נהרגים. אבל הפוליטיקה חיה בסרט משלה. "ראש הממשלה בנימין נתניהו סיים כעת פגישה בנושא חוק הגיוס", הודיעה לשכתו שלשום בערב. "בפגישה נרשמה התקדמות". פרטים לא נמסרו.
מי נפקד, מי עריק
עו"ד רן כהן רוכברגר, הסנגור הצבאי הראשי לשעבר, הופקד על הצד המשפטי בעתירה שהגישה לבג"ץ העמותה "ישראל חופשית" בעניין גיוס החרדים. שאלתי אותו מה המשמעות המשפטית של החלטת הרמטכ"ל לשלוח עשרות אלפי צווי גיוס לחרדים: מתי משתמט הופך לנפקד; מתי הוא הופך לעריק.
"המונחים האלה לא מופיעים בחוק", אמר. "המונח המשפטי הוא: היעדר משירות שלא ברשות. כולם נופלים תחת אותה הגדרה".
אבל מקבלי הצווים לא הגיעו לבקו"ם, אמרתי. הם לא חיילים.
"נכון", אמר. "רק לאחר שהם מקבלים צו ראשון ושני ולא מתייצבים, הם נחשבים לחיילים. אפשר לעכב את יציאתם מהארץ, זה הכל.
"לאחר שני הצווים מוציאים להם צו שלישי, צו 12. מאותו רגע הם חיילים. מתחילה תקופה של שנה וחצי. בתקופה הזאת אפשר להעמיד אותם למשפט משמעתי. השופט הוא סגן-אלוף. העונש המקסימלי – 20 יום מחבוש.
"רק לאחר שנה וחצי הם אמורים להיעצר ולעבור לטיפול של משטרת העריקים. בית דין צבאי יכול לשלוח אותם למאסר".
במהלך המלחמה החמיר הצבא בדינם של עריקים: חייל סדיר, עולה חדש, שנעדר 573 ימים, נידון לשלושה חודשי מאסר; חייל שנעדר 150 יום נידון ל-280 ימי מאסר, ועוד ועוד. לצעירים החרדים שלא יתייצבו זה לא יקרה. לא פשוט להעניש אחדים כשהסרבנות מקיפה מגזר שלם. הוצאת הצווים היא מסר, היא איננה תוכנית.
לעזור, אבל בשקט
ס' הוא תושב מג'דל שמס שברמת הגולן, חבר של חברים. פעם ישבנו במטע הדובדבנים שלו, בקצה היישוב. הוא איש חכם, מנוסה. הוא לימד אותי כמה פרקים בתורה המורכבת של הדרוזים משני צידי הגבול. לפני כמה ימים טילפן. "יש בעיה", אמר.
מה הבעיה, שאלתי.
"הבעיה התחילה כשהזמינו את השייח'ים הדרוזים מסוריה לביקור בישראל, בנבי שועייב", אמר.
נבי שועייב, סמוך לקרני חיטין, הוא האתר הקדוש ביותר לדרוזים. היוזמה הייתה של גורמי ביטחון ושל אישים בעדה. הפרזנטור היה מוואפק טריף, המנהיג הרוחני של הדרוזים בישראל. הביקור היה פומבי, מול המצלמות. הוא הכה גלים בדמשק ובמובלעת הדרוזית ברמת הגולן.
"הפוליטיקאים הדרוזים בגליל לא הולכים נכון", אמר ס'. "הם חושבים על עצמם, הם לא מבינים שהמצב יותר מורכב.
"בסוריה חיים 18 מיליון סונים. הם מתנגדים לעלווים, לשיעים ולדרוזים. אנשי השלטון החדש סונים. הם חיפשו סיבה להילחם בדרוזים. הביקור סיפק להם סיבה".
למה אתה מתכוון, שאלתי. האם לדעתך ישראל לא צריכה לסייע לדרוזים בסוריה?
"לסייע כן", אמר. "כל הכבוד. אבל בשקט. לא לפרסם. נתניהו מאיים על סוריה בגלל הדרוזים; כ"ץ מאיים. זה לא טוב".
נדמה לי שא-שרע, נשיא סוריה החדש, עסוק כרגע בביצור שלטונו, אמרתי. אתה חושב שהוא מסוגל להילחם בישראל?
"לא", אמר. "הוא ישתוק. אבל אני מדבר איתך בתור דרוזי. השלטון החדש מלא בג'יהאדיסטים. הם ישרפו אנשים. אני מודאג".
המציאות החדשה בגולן הסורי מאיצה תהליכים בצד הישראלי של הגבול. יותר דרוזים בכפרים מבקשים תעודת זהות ישראלית. נדמה שהוויכוח ארוך השנים, האם הם חייבים נאמנות לסוריה או לישראל, הוכרע, זמנית לפחות. אבל עכשיו נפתח ויכוח אחר: מי מחזיק באחריות על שלומם של הדרוזים בסוריה, הדרוזים בגליל או הדרוזים ברמת הגולן? בעיה.
המלך מזיע
כאשר לוין, קרעי וזוהר מאשימים את חברם ברדוגו בסחיטה באיומים, וברדוגו מאשים אותם בבגידה בבוחריהם, הפיתוי הוא לאחל הצלחה לשני הצדדים וללכת הלאה. האנשים שמקיפים היום את נתניהו הם טרף קל: אפילו הבּוֹטים שעובדים בשבילם מוצלחים יותר.
אבל לוין, קרעי, זוהר וברדוגו אינם רק הקדמה לפאנץ'-ליין: הם השלטון. אני מניח שיריב לוין לא גנב, לא הטריד, לא מעל בכספם של אחרים. אם יבחין בשטר של 200 שקל שמתגלגל על מדרכה, ישאל מי איבד אותו לפני שיכניס את השטר לכיסו. אבל לוין הוא נוכל. אי-אפשר לקרוא בשם אחר למי שהסתיר מהבוחרים את תוכנית האב שלו להרס מערכת המשפט ונזכר לספר עליה רק לאחר שנסגרו הקלפיות. סמוטריץ' ורוטמן פרסו את תוכניתם בעוד מועד: הבוחרים שלהם ידעו על מה הם מצביעים. לוין הוליך שולל את בוחרי הליכוד. דיברתי איתו פעם על גבולות הנוכלות בפוליטיקה: הוא לא הבין מה הבעיה.
לא מזמן כיכב לוין בטקס לרגל מינוי שופטים בבית הנשיא. שר המשפטים ונשיא בית המשפט העליון אמורים היו לנצח על הטקס. לוין הגיע לאירוע אבל עשה הכל כדי להפוך אותו לטקס השפלה פומבי לשופט עמית. למה? כי הוא יכול. מחזה כזה לא היה במשכן נשיאי ישראל מעולם. ציפיתי שהמארח, נשיא המדינה, ייגש למיקרופון ויאמר, אדוני שר המשפטים, כאן, בבית הנשיא, אנשים נוהגים בנימוס. אם זה לא מקובל עליך, אתה מוזמן ללכת הביתה. אבל הנשיא, כמו הנשיא, בלע את רוקו ושתק.
לוין איננו קורבן. גם לא זוהר וקרעי. הסוחט מסחטן פטור, יכול ברדוגו לומר להגנתו. מי שמחפש נחמה בסיפור הזה יכול לראות בו סימן להתחלת ההתפוררות הפנימית של מפלגת השלטון: כשהסריסים מתנפלים זה על זה, המלך מזיע.
