דעת הקהל הכלכלית התעוררה קצת באיחור להחלטות הממשלה על כיבוש מחדש של רצועת עזה. כוונת הכיבוש הרי הייתה כתובה על הקיר זה חודשים רבים, מעל לשנה. ממשלת סמוטריץ'-נתניהו דחתה את כל הניסיונות – והיו רבים, מנובמבר 2023 – לגבש הסדר רב-לאומי לעתיד עזה, בשיתוף ארה"ב, אירופה, מדינות ערביות והרשות הפלסטינית. היא חתרה וחותרת לביטול מהלך ההתנתקות של אריאל שרון מ-2005, ולהפיכת עזה בחזרה ל"שטח מוחזק": ממשל צבאי ישראלי, מינהל אזרחי מושחת ובלתי יעיל, סיוע הומניטרי חיצוני דליל וחידוש ההתנחלויות.
השרים מוכי העיוורון האידיאולוגי לא מבינים, או לא רוצים להבין, שהחזקת רצועת עזה תחייב את ישראל לממן מכיסה, כלומר מכיס אזרחיה, את שיקומה, הנאמד בעשרות מיליארדי דולר (25–30 מיליארד לפי הבנק העולמי). אף גורם זר רציני, כולל אמריקה של טראמפ, לא ישקיע סכומים אלו בשטח כבוש על ידי ישראל. עוד מעט קט והעולם יגיד לנו: רוצים את עזה? קחו ושקמו. קחו והשקיעו. קחו והיחנקו – בלעדינו.
הנטל הכלכלי הכבד של פרויקט הכיבוש וההחזקה של רצועת עזה, מזהיר צה"ל את הממשלה, יבוא על חשבון מוכנות לעימות עם איראן. לא יהיה כסף לשניהם. המימון ייפול – שוב – על כתפי המעמד העובד והלוחם של החברה הישראלית, עמוד השדרה שלה. המעמד הזה יצטרך לשלם הרבה יותר מסים, לקבל שירותים ציבוריים נחותים, ולספוג קיצוצים בשכר והתייקרויות חדות של סל הצריכה – הכל לתפארת השיגעון האימפריאלי-משיחי של הממשלה. והמשתמטים מצבא, מלימודים ומעבודה ימשיכו להשתמט כתמול שלשום.
שוקעים בחובות
הסוכנויות לדירוג אשראי יחלו בקרוב לפרסם סקירות חדשות על ישראל, כנראה כבר הערב. אזכיר: סוכנויות לדירוג אשראי הן חברות כלכליות פרטיות, הגובות כסף תמורת מתן הערכה ליכולת של תאגידים וממשלות לפרוע בזמן את חובותיהם. בשנת 2024 הפחיתה סוכנות הדירוג החשובה מודי'ס את הדירוג של ישראל בשלוש רמות, מציון "כמעט טוב מאוד" לציון "כמעט נכשל". איך השפיעה הורדת הדירוג התלולה? לא השפיעה. מדד שערי המניות בבורסה בת"א עלה מפברואר 2024 ב-45%, עתודות מטבע החוץ גדלו ב-7.5%, והשקל התחזק במקצת מול הדולר.
מימון מלחמת 7 באוקטובר אמנם הוביל לגידול בחובות הממשלה, אך הוא לא היה דרמטי. היחס בין החוב הממשלתי לתוצר המקומי של ישראל, 69% עד 70%, עדיין נמוך בהשוואה בינלאומית. לפי הנתונים המעודכנים של קרן המטבע הבינלאומית, יחס חוב-תוצר ביפן הוא 255%, באיטליה 135%, בארה"ב 122.5%, בצרפת 113%, בבריטניה 100%, באוסטריה 82% ובפינלנד החסכנית 81%.
העולם שוקע בחובות, קובעים בצער כלכלני הקרן. ממשלות העולם חייבות כעת לאזרחיהן 100 טריליון דולר – סכום כמעט שווה לתוצר הכלכלי העולמי. לפי תרחיש הלוקח בחשבון את ההשלכות השליליות של מלחמת המכסים האמריקאית-סינית ואת הוצאות הביטחון המזנקות בעקבות מלחמת רוסיה-אוקראינה, יחס החוב-תוצר העולמי עלול לגדול בתוך שנתיים ל-117% – הגבוה ביותר זה 80 שנה.
כל זה לא היה נכון ביחס לישראל, שממשלותיה הצליחו להפחית את היחס בין חובותיהן לבין התוצר המקומי מ-200% ל-60%. ליתר דיוק, זה לא היה נכון עד לרגע שבו הקואליציה החליטה השבוע, פה אחד, להחיל את העיקרון "שטח משוחרר לא יוחזר" על רצועת עזה – דיונת חול חרבה, מדממת, צפופה ובלתי נשלטת – בלי לשאול למה ובלי לבדוק כמה.
80 שנות שגשוג
הצורר הנאצי אדולף היטלר התאבד בבונקר שלו ב-30 באפריל 1945. בירייה אחת, כותב ההיסטוריון מרטין גילברט בספרו "היום בו הסתיימה המלחמה באירופה", הקיץ הקץ על הרייך השלישי הגרמני, שאמור היה להתקיים 1,000 שנים, והתקיים כתריסר. אך מלחמת העולם השנייה נמשכה עוד ימים אחדים, רוויים קורבנות. העיתונים הנאציים בישרו לקוראיהם במסגרות שחורות: "היטלר שלנו נפל!". הסכם הכניעה לבעלות הברית המערביות נחתם ב-8 במאי, ולצבא האדום ב-9 במאי 1945.
עשרות מיליוני בני אדם – לפחות מחציתם אזרחים – נהרגו ונרצחו באירופה במלחמה אכזרית ומטורפת זו, ביניהם כ-6 מיליון יהודים, שהשמדתם הייתה מטרת-העל של המשטר הנאצי. המטרה לא הושגה. עם ישראל שרד, וכונן מדינת לאום משלו. שרדה גם פולין, שהייתה מיועדת להיספח לברית-המועצות במזרח ולגרמניה הנאצית במערב, ולהיעלם לתמיד ממפת אירופה.
אחרי הניצחון בא השיקום. בשנים 1947–2024 צמח התוצר הריאלי לנפש באירופה המערבית בשיעור של 2.7% לשנה, צמיחה מהירה ביותר שניזונה מהשקעות בתשתיות, בנייה מחדש של תעשיות, חידושים טכנולוגיים בחקלאות, תקשורת ותחבורה, ומדיניות כלכלית נבונה ששילבה את כלכלת השוק הפרטית עם מדיניות רווחה חברתית, ויציבות כלכלית ורגולטורית של הממשלה. גם אירופה המזרחית, מאחורי מסך הברזל, צמחה והשתקמה, אם כי בקצב איטי בהרבה, שהפך לזחילה ואף לקיפאון כאשר התבררו מגרעותיו של תכנון כלכלי ריכוזי, הלאמה של קניין פרטי ומשטר דיכוי חד-מפלגתי. בשנת 1991 קרסו גם המשטרים הקומוניסטיים מול מחאת ההמונים, ומאז השתפרו בהדרגה חיי האזרחים במזרח אירופה.
במבט לאחור, לא יכול להיות ספק איזו שיטה של כלכלה פוליטית עדיפה מכל הבחינות: השיטה הליברלית המעורבת, המשלבת את היוזמה הפרטית עם הציבורית, ואת דאגת המדינה לאזרח עם דאגת האזרח למדינה. זו גם, מסתבר, הערובה לשלום: ב-80 השנים שחלפו מיום הניצחון על הנאצים לא התחוללה מלחמת עולם. השלום השתלם: רמת חייו הריאלית של אירופאי ממוצע גבוהה כיום פי 7 עד פי 10 לעומת רמת חייו ב-1947/48. רווחה שאין דומה לה בתולדות האנושות הושגה בלי תורת הגזע השקרית, בלי טירוף אימפריאלי ובלי שפיכות דמים.
צומת השלום
"צומת השלום" בת"א הוא מוקד תנועה מרכזי – לא רק בעיר אלא באזור המטרופוליני כולו, מהרצליה עד ראשל"צ. מצטלבים בו כבישים בינעירוניים, דרכים עירוניות, ומסילות של רכבת ישראל ורכבת קלה – אף שהגישה לרכבת הקלה ממרכז עזריאלי עצמו עדיין חסומה, בלי הסבר. ברדיוס של 500 מטר מהצומת מתנשא לגובה הריכוז הצפוף ביותר במדינה, נוסח הונג-קונג, של מגדלי מגורים, משרדים ועסקים.
כאשר כל פקק תנועה בצומת השלום מתגלגל לגודש תנועה בגוש דן כולו, מצופה מהגורמים האחראיים לתחזוקתו ולהסדרת התנועה בו לבצע ולסיים את עבודות השיפוץ והשיקום הנדרשות (כאשר נדרשות) בתוך חודשים ספורים. אבל המציאות הפוכה. העבודות בצומת השלום נמשכות שנים על גבי שנים, אולי עשור, אולי יותר, מי סופר?
מדי פעם נתיב תנועה כזה או אחר נסגר, נסלל, נצבע מחדש ומחכה בסבלנות לדחפור שיפתח שוב את האספלט. בימים אלו ממש, חלק מהנתיבים שוב חסום, חלק מוסט, חלק מגודר, חלק נמצא בסלילה מתמדת. פסי ההכוונה מחליפים צבעים בתדירות, מלבן לכתום ולצהוב, משגעים את הנהגים, במיוחד את נהגי האוטובוסים הרבים הפוקדים את המקום מכל הכיוונים, ומחוללים פקעת עצבים מתמדת.
לכך נוספות התוצאות הסביבתיות של תכנון וביצוע לקויים: הררי לכלוך, מצבורים של אבני ריצוף זרוקים, גושי בטון ועמודי חשמל ישנים הניצבים באמצע מדרכות, ועוד "קישוטים" כהנה וכהנה. מקום דוחה שמגעיל לעבור בו.
צומת השלום לא לבד. מקור הפקקים בארצנו איננו בעודפי תנועת מכוניות על הכבישים – אלא בעבודות ציבוריות פתוחות, הנגררות שנים על גבי שנים, במיוחד בכניסות וביציאות מהערים. ומי אשם בכך? אל דאגה – לכל גוף העשוי להיות אחראי לסחבת יש מענה מנומק שעיקרו זהה: אנחנו לא אשמים, "הם" אשמים. גלגול האשמה הוא הרי בתקופה האחרונה הספורט הלאומי שלנו. לפחות בכך, המצב של צומת השלום משקף את המצב הישראלי כולו.
