כשאלוהים חילק את הפוליטיקלי קורקט, זיו אריה לא היה שם. היה באימון אינטרוולים או משהו. או שנכח ואמר לאלוהים, עזוב אותי מהקשקוש הזה. שים לי במקום עוד קילו וחצי נחרצות וארבע שיטות לחץ גבוה. לפעמים אי-אפשר לסבול אותו בגלל זה. למשל כשהוא משתלח בחוסר רגישות בשדרים. ולפעמים, למשל כשהוא מתעקש לחתוך מכדורגל כדי לדבר על החטופים ועל המלחמה בחוץ – אי-אפשר שלא להתרגש ממנו, ולרצות לחבק אותו.
בסוף זיו אריה שם אמת כואבת על השולחן, כזו שאף אחד ברחוב הספורטיבי לא מוכן לומר. הרי כבר יותר משנה, שתי עונות כדורגל, אנחנו בועטים בצל מלחמה ובצל חטופים שלא חוזרים למשפחותיהם. סתיו, חורף, אביב, קיץ. אף אחד בכדורגל לא מתעלם. ההפך. הטקסים הנוגעים ביותר, המחוות המטלטלות ביותר, הם במגרשים. היציעים הפכו ללוח המודעות של החברה הישראלית. משלטי מחאה ועד הנצחה. החטופים שחזרו הביתה ידעו איפה יקבלו את הבמה האמוציונלית ביותר.
רק שזירת החיבוקים באצטדיונים לחוד - ומציאות ארורה שלא נגמרת לחוד. אז זיו אריה צועק את זה. ושואל מה הטעם. מה הטעם בקריאות - לא ממשיכים עד שכולם כאן - כשבעצם ממשיכים? מה הטעם במס הזה שכולנו משלמים כדי להמשיך בחיינו? שבת אחרי שבת הרי מתכנסים, קוראים לשחרור החטופים, שריקת פתיחה, עידוד, גול, כמעט גול, ראיון בסוף, קריאה לחזרת החטופים, הביתה.
ולמאמן הפועל ירושלים ששוב ושוב מתייצב בעמדת הראיונות, קשה עם חוסר התוחלת. אז הוא צועק את זה.
אחרי 7 באוקטובר, כשגררנו את עצמנו לאצטדיונים, אמרנו חייבים לחזור לשגרה בשביל הנפש. אחר כך דיברנו על בריחה. מפלט זה לא בהכרח דבר רע – אלא אם כן, בחלוף יותר מדי זמן, הוא הופך למשהו אחר. לחם ושעשועים, יש מושג כזה, מימי הקיסר אוגוסטוס, המתאר סיפוק תענוגות וצרכים מידיים של האזרחים כאמצעי להסחת דעת מבעיות המדינה. כשזיו אריה אומר על הכדורגל שלנו "מה כל זה שווה" הוא מבקש שנשים לב.
כי הנה עוד עונה אוטוטו מסתיימת. והנה שוב אנחנו כאן, עם זיו והשדר התורן שמעצבן אותו. במדינה לעומת זאת, אין התקדמות בגזרת הערכים והחטופים. אולי הפכנו לשעשועים.
* * *
יש עוד רגעי תזכורת בכדורגל שלנו, מלבד זיו אריה, למציאות בחוץ. הדקה ה-23 של שישי האחרון הייתה כזו. משחק נגד הירידה בלאומית, מכבי יפו נגד עפולה, בום אזעקה.
שלומי אלעזר כורז לשכב ולהגן על הראש. אין אפילו אחד שעושה ככה. הבולגרים נדחקים, רצים, אל מעלה היציע, אל אזור שנראה מוגן. נינה כהן, אוהדת יפו בת 75, נשארת במקום. גם נגד כפר קאסם, אני נזכר, לא זזה באזעקה. הביטה בהתרוצצות סביבה. "אני כבר מחוסנת ולא דואגת", היא מספרת שגרה 32 שנה בעלי זהב שבשומרון. "שום חות'ים לא יפריעו למכבי יפו".
תכף, כשנשוב, השעון יראה דקה 34. 11 דקות תיקתקנו את הטיל של התימנים וחזרנו. עוד דקה בדיוק לא נזכור אותם. ואז נחגוג שני שערים, בישול וגול של נסיך יפו מתן בית יעקב. ונחגוג הישארות בליגה. ואז, כשנצא מהמגרש מבסוטים, ונחלוף ליד הקשיש שמוכר בייגלה חם מבגאז' אוטו, ולא נקנה, הוא ינופף בשטר ויצעק: "מה אתם מחרימים אותי?" וזה יהיה קורע. ומשכיח. ורק מאמן אחד, שלא היה שם כשאלוהים חילק פוליטיקלי קורקט, היה באימון אינטרוולים או משהו, יהיה חסר כדי להציב מראה: שימו לב, זה אולי לחם ושעשועים. כלומר בייגלה ושעשועים.
