ברצלונה היא מרכז עולם הכדורגל, היא הילדה הכי יפה בגן. כשברצלונה מחייכת – כל העולם מחייך. כשהיא עצובה – הכדורגל נראה אפור. זה היה ככה עוד לפני ימי לאו מסי, עם רונאלדיניו ולפניו גם ריבאלדו. הכדורגל צריך שברצלונה תשמח, שתהיה קבוצה טובה, שלא יהיו לה חובות. לא יכול להיות שפיקאסו של הכדורגל תרעב ללחם ותתקשה להחתים שחקנים.
ברצלונה מול ריאל מדריד זאת היריבות הטובה בעולם. קשה לחשוב על צמד יריבות היסטוריות שבדרך קבע מייצר דרמות, שהצופה יכול לדעת בוודאות גבוהה שלא יהיה פה 0:0, אפילו לא תיקו. ארבעה קלאסיקו היו השנה, ברצלונה ניצחה בכולם. שתי הקבוצות באות תמיד במטרה להכריע, אין דבר כזה "להרוג את המשחק". אין דבר כזה להיות מאמן טקטי באחת מהן, האסתטיקה חשובה למותג. ריאל וברצלונה תמיד חושבות על הקהל שלהן, וזה מה שעוזר להן להישאר פופולריות.
על המשחק שראינו נספר לנכדים, כמו על צמד המשחקים של ברצלונה מול אינטר. ברצלונה נותנת הצגות עם סגל שערב פתיחת העונה לא היה נראה מרשים במיוחד. אף אחד לא חזה שככה היא תיראה. מי חשב שהיורש של פפ גווארדיולה יהיה בכלל האנזי פליק? ככה זה בברצלונה: המסורת חזקה מהכל. היא לא יכולה לשחק מכוער. לפעמים היריבות שלה מרוויחות מהנאיביות הזאת. אבל כשהיא מצליחה? כל העולם נהנה מההצגה.
