ב-4 ביוני 2009 אחר הצהריים הגיע ברק חוסיין אובמה לאודיטוריום של אוניברסיטת קהיר. הוא היה נשיא חדש מהניילונים, עטור בהילת ניצחונו בבחירות, כוכב רוק. הייתי שם, לרגל ראיון שהוא ביקש לתת לקבוצה קטנה של עיתונאים ממדינות המזרח התיכון. אחד מהם, בגלבייה צחורה, ישר מערב-הסעודית, היה ג'מאל חאשוקג'י, לימים העיתונאי שנחתך לחתיכות על ידי אנשיו של מוחמד בן סלמאן, היום השותף הראשי, הנערץ, של אמריקה במזרח התיכון. חאשוקג'י היה היחיד שהעז ללחוץ את ידי ולדבר איתי שם, מול הפרצופים המבוהלים של העמיתים שלו, אבל לא זה הסיפור.
הסיפור הוא על ההשוואה בין הנאום שנשא אובמה בקהיר ב-2009 לנאום שנשא דונלד טראמפ ביום שלישי השבוע באולם נשפים מפואר בריאד. השוני מדהים; גם הדמיון.
"סלאם עלייכום", בירך אובמה בתחילת נאומו. "באתי לקהיר כדי לקרוא להתחלה חדשה ביחסים בין ארצות-הברית לעולם המוסלמי. יש לנו עקרונות משותפים – עקרונות של צדק וקדמה, סובלנות וכבוד לכל אדם".
האולם הענק היה מלא בסטודנטים שהקפידו להגיב בתשואות על כל נקודה שהעלה אובמה, לבד מהקטע שבו דיבר על המחויבות של אמריקה לישראל. נשיא מצרים חוסני מובארק בחר לא לבוא: ההיעדרות לא הייתה מקרית.
"החיבור בין ארצות-הברית לישראל מבוסס על קשרים תרבותיים והיסטוריים ועל לקחי השואה", אמר. "אי-אפשר לנתק אותו. מצד שני..."
בצד השני היו הפלסטינים. "אין להכחיש שהעם הפלסטיני סבל רבות במאבקו לעצמאות", אמר אובמה. הוא דיבר על ייסורי העקירה, על ההמתנה המיוסרת במחנות פליטים לעידן של שלום וביטחון, על ההשפלה היומיומית שגורם להם הכיבוש. "אמריקה לא מכירה בלגיטימיות של המשך ההתנחלויות", אמר עוד. "שלא יהיה ספק: מצב הפלסטינים בלתי נסבל. אמריקה לא תפנה את גבה לשאיפה שלהם למדינה משלהם".
4 צפייה בגלריה
נשיא אמריקאי חדש, בשורה חדשה למזרח התיכון: טראמפ בריאד, השבוע | צילום: אי-פי, Alex Brandon
בין הנאום לראיון דיברתי בטלפון עם רון ירון, עורך העיתון בתקופה ההיא. התגובה בארץ מאוד קשה, סיפר. לאחר הראיון דיברתי עם רם עמנואל ודיוויד אקסלרוד, שני עוזריו היהודים של אובמה. סיפרתי להם על התגובה. "אמרנו לו מראש", הגיב עמנואל. "הוא לא הסכים לשנות מילה".
הפרק הפלסטיני בנאום הדליק את הישראלים, אבל בעולם הערבי ייחסו הרבה יותר חשיבות לפרקים האחרים. אובמה קרא למעשה להפיכה משטרית בעולם הערבי. "המחויבות שלי היא לממשלות שמשקפות את רצון העם", אמר אובמה. "אמריקה לא מניחה שהיא יודעת מה טוב לכל אחד, אבל אני מאמין שכל האנשים באשר הם מאוחדים בדרישה לכמה דברים: חופש ביטוי, יכולת להשפיע על החלטות הממשלה, ביטחון בשלטון החוק ושוויון בפני המשפט, החופש של כל אדם לחיות לפי רצונו. אלה זכויות אדם. אנחנו נתמוך בהן בכל מקום".
זאת הייתה הנקודה שבה הבנתי מדוע מובארק החליט להיעדר מהאירוע. הוא ידע שאובמה משחק באש. כאשר פרץ לאחר פחות משנתיים האביב הערבי, היו שתלו בנאום של אובמה את האחריות למה שקרה: הוא זרע את הזרע.
התוצאה הייתה התמוטטות של משטרים סמכותניים בעולם הערבי, כולל מצרים, ומלחמות אזרחים עקובות מדם בלוב ובסוריה. הניסיונות לכונן משטרים דמוקרטיים, כפופים לחוק ולרצון הציבור, נכשלו. הדיקטטורות חזרו; גם השחיתות; גם האנרכיה; גם הפגיעה המתמשכת בזכויות אדם. רק המלכים שרדו. הם קיבלו באנחת רווחה את מלכותו של טראמפ.
מקום לתקווה
כשדגל ענק של סעודיה מאחוריו, יותר ירוק מירוק, קם טראמפ לומר את דברו. שוב נשיא חדש, שוב התחלה חדשה, היסטורית, ביחסים עם העולם הערבי והמוסלמי. ריאד החליפה את קהיר: זה לא היה מקרי. על מצרים טראמפ דילג כפי שדילג על ישראל: הוא לא סופר מדינות שזקוקות לסיוע אמריקאי.
מוחמד בן סלמאן נשא את נאום הפתיחה, כולו חנופה לאורח. אחר כך התיישב בשורה הראשונה, בגלבייה צחורה, על כורסה מלכותית. בקהל לא היו סטודנטים – היו בו אנשי עסקים מהעולם הערבי ומאמריקה, אנשים שמחוברים זה לזה בעבותות של כסף.
הנאום היה פחות רהוט אבל לא פחות היסטורי. הוא נפתח במבול של שבחים עצמיים לביצועים של ממשל טראמפ בארבעת חודשי קיומו ובוז מוחלט לכהונת קודמו. אחר כך עבר לשבחים לא פחות מפליגים למהפכות שמחוללים במדינותיהם מוחמד בן סלמאן ושליטי הנפט האחרים.
"העולם חייב להבין", אמר טראמפ. "המעבר המופלא הזה מתרחש לא כתוצאה מרעש שעושים במערב, אנשים שבאים במטוסים היפים שלהם ונותנים לכם הרצאות מלומדות איך לחיות ואיך למשול. טריליוני דולרים בוזבזו על העמותות האלה, הליברליות, הניאו-שמרניות. את המזרח התיכון החדש הולידו אנשי האזור עצמם. בסוף, כל אלה שהתיימרו לבנות אומות, הרסו אומות. הם התערבו בחייהן של חברות מורכבות שהם לא הבינו אותן. הם אמרו לכם מה לעשות, אבל לא היה להם מושג מה לעשות בעצמם. שלום, שגשוג וקדמה באו לא מדחייה רדיקלית של המורשת שלכם אלא מאימוץ המורשת שאתם אוהבים כל כך. עשיתם נס בדרך שלכם, הדרך הערבית. זאת הדרך הטובה".
אובמה הציע לשליטי ערב פטרונות אידיאולוגית: אם יקפידו על זכויות אדם, ינהיגו דמוקרטיה ליברלית עם שלטון חוק, זכויות נשים ומיעוטים, הסכמה לאומית במקום כפייה – אמריקה תהיה איתם. טראמפ מציע להם פטרונות אישית: נסיך הכתר הסעודי נהדר, הוא אוהב אותו. כל כך אוהב שהסכים, כמחווה אישית, להסיר את הסנקציות שאמריקה הטילה על המשטר הסורי ולהיפגש עם נשיא סוריה, הג'יהאדיסט מאתמול אחמד א-שרע.
זה פטרון והאחר פטרון. בכל זאת, ההבדל תהומי: אובמה משתית את היחס הפטרוני שלו על השקפת עולם ועל רגשות אשם עמוקים בגלל עוולות הקולוניאליזם המערבי והקפיטליזם האמריקאי; טראמפ תולה הכל ביחסים אישיים ועסקיים. מצד אחד הוא בדלן: מה שקורה במדינות אחרות לא מזיז לו; מצד שני הוא יזם שקופץ על כל עסקה. לא קשה לדמיין את טראמפ אומר לאחר פגישה עם היטלר, איזה שליט נהדר הוא ואיך הוא מנהיג את גרמניה לעתיד מזהיר.
אני לא בטוח איזו פטרונות מזיקה יותר, מסוכנת יותר ליציבות האזור שלנו ורווחתו. אנשים שרואיינו השבוע ברחובות קהיר, דמשק, ריאד, ביירות, גמרו את ההלל על נאום טראמפ. סוף-סוף קם נשיא אמריקאי שדוחה על הסף את הקולוניאליזם המערבי. המניות של מוחמד בן סלמאן טיפסו לשמיים. "קהיר היא לב העולם הערבי", אמר אובמה ב-2009. ריאד היא הארנק שלו, הבין טראמפ.
על אף שישראל נותרה בחוץ, הילד שנשאר בבית, ייתכן שהמסע של טראמפ מבשר לה טובות. נכון, ישראל איבדה את מעמד הבכורה שהיה לה באמריקה כמדינה חזקה, יציבה, דמוקרטית, היחידה באזור שמקובלת על שתי המפלגות; נכון, הציפייה להחלטה של טראמפ לתקוף צבאית את הגרעין האיראני לא מומשה ואולי לא תמומש אף פעם.
אבל יש גם מקום לתקווה: במזרח תיכון שמתנהל על בסיס עסקי, לשנאות ישנות ולחשבונות היסטוריים יש פחות משמעות. שגשוג במקום נקמה, דמים במקום דם. זאת התפיסה שהניעה את שליט האמירויות, מוחמד בן זאיד, ליזום את מה שהפך להסכמי אברהם. ישראל נתפסה במעבר הזה עם הממשלה הלא-נכונה בזמן הלא-נכון. עוד לא מאוחר לתקן.
מפתחות לבית הלבן
סטיב וויטקוף ואדם בוהלר, שני שליחיו של טראמפ במשא ומתן עם חמאס, מאוד רצו להעניק לבוס שלהם עסקה נוספת במהלך הביקור. נכון לאתמול, הם לא הצליחו. חמאס התעקש על קבלת ערבויות אמריקאיות להפסקת המלחמה. מה שהציעו להם האמריקאים לא סיפק אותם, ועדיין היה להם הכוח לומר לא. חיסולו של מוחמד סינוואר, שככל שעובר זמן נראה יותר ריאלי, לא משנה את המצב. לסינוואר יימצא מחליף. לחטופים לא יימצא מחליף.
חמאס מתמיד בסירוב שלו לסבבים נוספים. הוא ממשיך להציע עסקה לסיום כולל של המלחמה, עטופה בהודנה לשנים אחדות. ישראל תקבל את כל החטופים, חיים ומתים. נתניהו דוחה את ההצעה על הסף.
נתניהו העדיף תמיד את חמאס על הרשות הפלסטינית בגלל ההבדל במעמד שלהם בקהילה הבינלאומית: הרש"פ נוכחת שם, מוכרת ומכובדת; יש לה שגרירויות ונציגויות; המאבק שלה נגד הכיבוש ובעד הכרה במדינה פלסטינית מאיים על שאיפות הימין. חמאס מוחרם: אסור לדבר איתו, אסור לעשות איתו עסקים; קולו לא נשמע.
ממשל טראמפ שבר את הטאבו. פגשתי השבוע שגריר של מדינה מערבית שהסביר לי שמדינתו נמנעת מכל מגע עם חמאס. אני לא בטוח שהם צריכים אתכם, אמרתי לו. הם קיבלו את המפתחות לבית הלבן.
ועדיין נשאלת השאלה: אם ישראל מחסלת כל מפקד של חמאס בשטח, האם יישאר מישהו עם סמכות שיידע בבוא היום להחזיר את החטופים. הם לא יבואו לבד.
הפיל שבחדר
את ליל השחרור של עידן אלכסנדר פתח אדם בוהלר, השליח של טראמפ לחמאס, בקומה ה-26 של מלון קמפינסקי בתל-אביב, בסוויטה הנשיאותית. המארח היה חברו של בוהלר, המיליארדר הפלסטיני בשאר אל-מסרי. "השמחה הייתה גדולה", מספר אל-מסרי. "אדם עבד מאוד קשה על השחרור. הוא ממשיך לעבוד קשה, על העסקה הבאה. הוא וסטיב (וויטקוף) מחויבים להחזיר את כולם".
האישיות של אל-מסרי מרתקת. היא מתברכת בקסם אישי ובכישרון טבעי לשיווק עצמי. הוא מזכיר את יוסי כהן, ראש המוסד בעבר: אותה כריזמה שופעת, מיידית, אותו טיפוח כאילו מובן מאליו של הגוף והלבוש, אותה אהבה לחיים הטובים. מתחת לספונטניות המלבבת, לצחוקים המשוחררים, מסתתר איש עסקים חד, ממולח, שיודע בדיוק מה הוא רוצה.
הוא מחלק את חייו בין רמאללה, רוואבי, העיירה שהקים בין רמאללה לשכם, וושינגטון ותל-אביב. בכל אחד מהמקומות האלה הוא בן בית, בכל אחד מהם יש לו חברים ושותפים ועובדים. לאחרונה החליט לרכוש דירה באחד מבנייני היוקרה בחוף תל-אביב. "אני אוהב לעשות הליכות ארוכות לאורך הים", הוא אומר.
יש כמה וכמה מיליארדרים ממוצא פלסטיני – הדוד שלו, סביח אל-מסרי, יו"ר הבנק הערבי שמתגורר בירדן, הוא כנראה העשיר ביניהם – אבל אף אחד מהם לא חי ופועל כמו בשאר אל-מסרי, משני צידי הקונפליקט (משלושת צידי הקונפליקט, אם נוסיף את הקשר החם עם אנשי טראמפ). הוא אומר שבגדה הוא מפסיד כסף, שלא לדבר על עזה, אבל בישראל הוא מרוויח היטב: בין השאר הוא מושקע בשבעה-שמונה סטארט-אפים מצליחים. "איך זה", הוא שואל בחיוך יודע כל, "שהבורסה ברמאללה מתמוטטת, והבורסה בתל-אביב פורחת? מה הסוד שלכם?"
ביום שלישי, למחרת השחרור של עידן אלכסנדר, נפגשנו בסוויטה בקומה ה-26. שוחחנו על טראמפ, על החבר בוהלר, על המעורבות שלו בשחרור חטופים, על מה שעשה 7 באוקטובר ליהודים ולערבים, על המשך המלחמה. דיברנו גם על הפיל שבחדר: התביעה האזרחית שהוגשה נגדו בוושינגטון הבירה. עשרות קורבנות טרור, כולם בעלי אזרחות אמריקאית, רובם ככולם ישראלים, מאשימים את אל-מסרי בשיתוף פעולה עם חמאס בעזה. שלושה משרדים גדולים של עורכי דין מעורבים בתביעה, שמתפרסת על פני 189 עמודים, כולל תמונות יח"צ של אל-מסרי עם פקידי חמאס ושרטוטים של המנהרות שנבנו מתחת לבתי המלון שלו.
אם יחויב בדין, יידרש לשלם מאות מיליוני דולרים, אם לא יותר. בנוסף, הוא עלול להסתבך פלילית עם רשויות החוק באמריקה ובישראל. על הנייר, עסקיו בסכנה; חירותו בסכנה. גם אירוניה יש כאן: אל-מסרי, שבחר לעשות עם ישראל עסקים בגלוי, למרות איומים של ארגוני טרור, מוצא את עצמו פתאום בחבילה אחת עם חמאס.
העסקה הבאה
איך הכרת את אדם בוהלר, שאלתי.
"זה קרה בקדנציה הראשונה של טראמפ", השיב. "הוא הקים את DFC, תאגיד הפיתוח הפיננסי, סוכנות ממשלתית שמטרתה עידוד השקעות. בוהלר כיהן כמנכ"ל. אני הצטרפתי למועצת המנהלים. נעשינו חברים".
בוהלר, אמרתי, שבר את הטאבו האמריקאי על שיחות ישירות עם ארגוני טרור. כשהדבר נודע, ישראל חוללה מהומה בוושינגטון. האם בוהלר הושעה מתפקידו?
"הוא זז הצידה לזמן קצר", אמר. "מאחורי הקלעים הוא המשיך לדחוף לעסקה יחד עם וויטקוף, המתווך הראשי. אדם הוא עקשן גדול. שחרור עידן היה רק ההתחלה. אני מעריך שהעסקה הבאה תהיה בת שני שלבים, חמישה חטופים ועוד חמישה".
האם אתה איש המסתורין הפלסטיני שהיה מעורב במגעים, שאלתי.
הוא בחר להצטנע, לאשר ולהכחיש בו זמנית. "מילאתי תפקיד", אמר. "עוד פלסטינים היו מעורבים. אני לא מתווך – אני איש עסקים – אבל אני עושה ואעשה הכל כדי לקדם עסקה. כאשר מדובר בחטופים, בבני ערובה, אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו לעמוד מהצד. יש לנו חובה מוסרית ואתית. אנחנו צריכים לוודא שהטבח הנורא של 7 באוקטובר לא יחזור".
האם אתה מרגיש חובה גם כלפי האוכלוסייה הפלסטינית בעזה, שאלתי.
הוא תפס את ראשו בשתי ידיו. "מה שקורה בעזה זה נורא, נורא", אמר. "אנחנו זקוקים למנהיג".
האם אתה מתכוון לטראמפ, שאלתי.
"טראמפ", אמר, "הוא הקטליזטור, הבולדוזר. הפעולות שלו מאוד חשובות. אבל ההנהגה בישראל צריכה להגיע להחלטות, וכמוה ההנהגה הפלסטינית".
על הדרך, אמרתי, חמאס הגיע להישג היסטורי: ארצות-הברית מנהלת איתו משא ומתן ישיר.
"נכון", אמר. "זאת תפנית דרמטית. היא התרחשה לפני שלושה-ארבעה חודשים, כשבוהלר פגש את ח'ליל אל-חיה מחמאס. אבל תגיד לי אתה, האם הישראלים לא מנהלים משא ומתן עם חמאס? נכון, הם עושים את זה דרך המצרים והקטארים, אבל האם זה באמת משנה כל כך? חמאס מחזיק בבני הערובה, וזה מה שקובע.
"אני לא מאמין שטראמפ יקום יום אחד ויאמר, חמאס הוא ארגון נהדר. זה לא יקרה. אבל מה שחשוב עכשיו הוא להציל את החטופים ולסיים את המלחמה. הממשל האמריקאי מדבר עם המשטר החדש בסוריה, עם החות'ים ועם איראן. הוא מדבר גם עם חמאס".
אל-מסרי מאמץ בכל ליבו את הגישה העסקית של טראמפ להכרעות לאומיות: העקרונות לא חשובים; חשובה התועלת.
"הכל תלוי בדרך שבה אתה ממסגר דברים", אמר. "מרבים לדבר על הערכים המשותפים לישראל ולאמריקה: דמוקרטיה, חילוניות, ליברליזם. האם יש ערכים משותפים? האם היו אי פעם? האינטרס הוא מה שקובע".
האינטרס וההזדמנות
מה לדעתך צריך להיות האינטרס של ישראל עכשיו, שאלתי.
"האינטרס", השיב, "הוא להציב מול איראן חזית משותפת עם סעודיה, האמירויות, מצרים וירדן. ייתכן שכאשר האיראנים יראו מה עומד מולם, הם יחליטו להפסיק להיות אויב. יש כאן אינטרס ויש הזדמנות. פסימיסט מאמין שהכל ישתבש. אני אדם אופטימי. אני מאמין בפתרונות.
"הרבה תלוי במנהיגים. כדי להתקדם, אתם ואנחנו זקוקים או להנהגה חדשה או, לחלופין, להסתגלות למציאות החדשה של ההנהגה הקיימת".
אבו-מאזן, אמרתי, בן 89. זה לא גיל אידיאלי להתחיל בו תקופת הסתגלות.
אבו-מאזן ואל-מסרי לא חברים. הוא הטה את השיחה אל חוסיין א-שייח', הסגן שאבו-מאזן מינה לאחרונה. "טוב מאוד שאבו-מאזן מינה סוף-סוף סגן", אמר. "המינוי מצוין. חוסיין פרגמטי ותומך בשלום".
הוא לא פופולרי, אמרתי. הרחוב הפלסטיני מאשים אותו בשחיתות.
"שכח מהפופולריות שלו: הוא לא עומד לבחירה כרגע", אמר. "אם יצליח כסגן נשיא, הוא ייבחר בעתיד, או שמישהו אחר ייבחר. בכל מקרה, כל מועמד יצטרך לאמץ את הסכם אוסלו. ערפאת חתום עליו, ואת ערפאת הציבור הפלסטיני מכבד עד היום".
ישראל, אמרתי, מציבה שני תנאים לעסקה כוללת: ראשון, שכל אנשי חמאס יתפרקו מנשקם; שני, שבכירי הארגון יעזבו לחו"ל. האם אתה מאמין שחמאס בשל לקבל את התנאים?
"צריך לעבוד על זה", אמר. "לפני שישה חודשים ישראל אמרה שלא תיתן לראשי חמאס לעזוב בעודם בחיים; היום היא מציעה שיעזבו. לפני כמה חודשים חמאס אמר, אנחנו לא נסכים לוותר על השלטון; היום הם מבקשים לוותר על השלטון. אני חושב שאתם צריכים לדבר עם חמאס ישירות".
זה קשה, אמרתי, מוסרית ופוליטית.
"מה יותר מוסרי מלהציל את החטופים", אמר. "נתניהו צריך לעשות את החשבון שלו: או שילך עם טראמפ או שימשיך במלחמה לנצח ויאבד את תמיכת רוב הישראלים.
"הבעיה קיימת גם בצד השני. אם חמאס והג'יהאד האיסלאמי יסרבו להתפרק מנשקם, לא יהיה הסכם. הפופולריות של חמאס בעזה בירידה דרמטית. לפי הסקרים האחרונים, תומכים בו שמונה אחוזים מהאוכלוסייה. חמאס אבוד: הוא לא ישלוט יותר בעזה. הוא יתקיים כמפלגה פוליטית.
"אתה צריך לשים את עצמך בנעליים שלהם. יש להם 20 אלף מתגייסים חדשים בעזה, אבל אלה צעירים שלא עברו הכשרה צבאית. הם לא ממש חיילים. צריך לאפשר להם לחזור להיות אזרחים".
אומרים שאני מתחזה
לאל-מסרי היו סמוך למחנה הפליטים שאטי, ליד הים, שני בתי מלון. היה לו פרויקט סולארי גדול ומבני תעשייה בשולי מעבר קרני, מול נחל עוז. "במלחמה הצבא שיטח את כל המבנים שלי", הוא אומר.
הוא לא מתגעגע לנכסים שאבדו. "ספרי החשבונות של החברות שלי נמצאים בפיקוח של חברה בינלאומית", הוא אומר. "מי שפותח אותם רואה שאף פעם לא הרווחתי בעזה. את הניהול השארתי לאחרים. כשביקרתי שם, נתנו לי את הסוויטה המלכותית במלון שלי, בקומה השמינית. חמישה לילות לנתי בסוויטה. האם יכולתי לשמוע מה קורה במנהרות מתחת לבניין?"
960 איש עבדו למענו בעזה. הוא ביקש מאנשיו לבדוק לאן הלכו. "רובם", הוא אומר, "עברו דרומה, ואחר כך, כשהושגה הפסקת אש, חזרו. אני משתדל להעביר אליהם את שכרם".
על אף שנחרבו, לנכסים שלו בעזה יש חיים משלהם: הם ממשיכים לרדוף אותו. בתביעה, שהוגשה ב-7 באפריל השנה בוושינגטון, מוזכרים חמישה נתבעים: ארבע חברות בבעלותו שרשומות ברוואבי, והוא אישית, בכתובת שלו בוושינגטון.
הטענה המרכזית היא ששיתף פעולה עם שלטונות חמאס. לראיה מוצגות הפגישות שלו עם נציגי השלטון, המנהרות שנחפרו מתחת לבתי המלון ומתחת לשדות הסולאריים, החשמל שסופק מהשדות הסולאריים למנהרות, תמונות הסלפי המאושרות שעשו מחבלים – חלקם משוחררי עסקת שליט – בבתי המלון שלו, ועוד.
"התובעים מעסיקים 100 עורכי דין ואנשי יחסי ציבור כדי להשמיץ אותי", אומר אל-מסרי. "הטענה שלהם היא שכל החיים שלי הם שקר: אני מתחזה לאוהב שלום אבל בפועל עובד בשביל חמאס. זה מגוחך: אני מתנגד בעקביות, כל השנים, לכל אלימות".
אבל היו מנהרות מתחת לנכסים שלך, אמרתי.
"מנהרות היו מתחת לנכסים של כולם", אמר. "כל הבניינים שלי נבנו לפני 2007, השנה שבה חמאס השתלט על עזה. איך אפשר להאשים אותי במעשי חמאס?"
אף על פי כן, אמרתי, התביעה הוגשה. מה אתה חושב עליה?
בפעם הראשונה בשיחה התגנבה לקולו טיפת מרירות. "עורכי דין מנצלים את מצבם של התובעים", אמר, והוסיף: "האם אני ישן טוב בלילה? אני ישן בלילה מצוין".
בשאר אל-מסרי יודע לרַצות אנשים. הוא רב-אמן בתחום הזה. ייתכן שבעזה ריצה יותר מדי.
