חידה: ממצע של איזו מפלגה שמאלנית ישראלית לקוחים הציטוטים הבאים?
"כל הסכם שלום ישראלי-פלסטיני חייב להביא בחשבון את השאיפות הלגיטימיות של הפלסטינים להגדרה עצמית באמצעות קביעת שטח למדינת פלסטין עתידית ומתן לה מעמד חוקי ובינלאומי של מדינה. הצעה מציאותית לשלום תחייב לכן את ישראל לעשות פשרה טריטוריאלית משמעותית על מנת לאפשר מדינה בת קיימא לפלסטינים בשטח שהוא בר השוואה סבירה לגודל השטח של הגדה המערבית ורצועת עזה לפני 1967. במדינה פלסטינית זו תתאפשר נסיעה רצופה בתוך גבולותיה בעזרת תשתיות חדשניות של גשרים, כבישים ומנהרות, כולל תנועה חופשית בין הגדה המערבית לעזה, מעל או מתחת לשטחה של מדינת ישראל". ובאשר לירושלים, "גבולותיה המדויקים של הריבונות הישראלית בה ייקבעו במו"מ בין הצדדים".
2 צפייה בגלריה
(מזרח תיכון חדש, בינתיים בלי ישראל. טראמפ עם אמיר קטאר תמים בן חמד א־ת'אני | צילום: אי-פי, Alex Brandon)
כבסיס מדיני להסדר השלום המצוטט תשמש "הכרה הדדית בין מדינת ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי לבין מדינת פלסטין כמדינת הלאום של העם הפלסטיני, כשבכל אחת מהן יישמרו זכויות אזרח שוות לכלל אזרחיהן". כבסיס חומרי ישמשו "השקעות חדשות בהיקף של 50 מיליארד דולר, המאמץ הכלכלי הבינלאומי השאפתני והמקיף ביותר שנעשה עד כה למען העם הפלסטיני".
ועכשיו בחזרה לחידה: מאיזה מסמך לקוחים הציטוטים הללו?
הנה התשובה: הם לקוחים – בתרגום מאנגלית לעברית ובקיצורי עריכה - מתוכנית השלום למזרח התיכון ("תוכנית המאה") של נשיא ארה"ב דונלד טראמפ וצוות יועציו היהודים שהוצגה לראשונה בפגישה עם ראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו ב-23 בינואר 2020 ומתוכנית פיתוח אמריקאית אזורית גרנדיוזית ("שלום לשגשוג") שנחשפה לראשונה בסדנה כלכלית רב-לאומית בבחריין בקיץ 2019, בניצוח חתנו של טראמפ, ג'ארד קושנר.
החדשנות והמקוריות של שתי התוכניות השלובות זו בזו הייתה בעוכריהן. ראש הממשלה נתניהו פירש אותן מיד – בניגוד גמור לתוכנן ולכוונות המחברים – כהזמנה לסיפוח שליש מהגדה המערבית וכשלילת המדינה הפלסטינית, אף שמונח זה מופיע בתוכניות עשרות פעמים. בכך חולל ביבי משבר אמון חמור בינו לבין הנשיא טראמפ, כפי שמספר העיתונאי ברק רביד בספרו "השלום של טראמפ". הרשות הפלסטינית מצידה הזדרזה לפסול את התוכניות על הסף – כפי שפסלה כל תוכנית שלום אמריקאית קודמת. מדינות אירופה הוסיפו את ההסתייגויות המטופשות משלהן ותרמו לקבורת "תוכנית המאה" ו"שלום לשגשוג".
אבל הן לא מתו. התוכניות של טראמפ קמו לתחייה בביקורו הנוכחי במזרח התיכון בכהונתו השנייה. לא צריך להתרשם ולהסתחרר מהמספרים המנופחים שהופרחו באוויר המדבר הלוהט במהלך ביקור זה ומהדיווחים על הסכמים בין אמריקה למדינות המפרץ הערבי במאות עד אלף מיליארדי דולרים; הפרזה חלומית היא חלק בלתי נפרד הן מהבזאר האזורי והן מסגנון נשיאותו של טראמפ. כל מכתבי ההבנות והכוונות שנחתמו עם שליטי המפרץ הערבי צריכים, למשל, לעבור את משוכות הקונגרס ולעמוד בשימועים נוקבים. אלא שגם בניכוי גוזמאות, העקרונות המדיניים והכלכליים המשופצים והמשופרים של "תוכנית המאה" ו"שלום לשגשוג" מקפיצים את היחסים בין ארה"ב לעולם המוסלמי-ערבי לספירה חדשה. אוי לנו אם לא נשתלב בה.
בנקאי של פעם
"חייו הם סיפור מדהים ודרמטי שלא סופר, ועבורי יש בו תהודה מיוחדת: אני עיתונאי פיננסי והיסטוריון שחקר באינטנסיביות את הכלכלה והגלובליזציה במאה ה-20. אבל אני גם יהודי ממוצא סורי; סבא וסבתא רבה שלי נולדו בחלב שבסוריה באותו הזמן שנולד בה אביו של אדמונד ספרא, גיבור ספרי. בחלב, בביירות ובקהילייה היהודית הסורית בברוקלין, ספרא היה שם של אייקון, של אגדה. כשנודע לי על קיומו של ארכיון הכולל את רישומיו האישיים ואינספור מסמכים המתעדים את קורותיו, החלטתי לכתוב את סיפור חייו הסוערים". כך אומר ל"ממון" דניאל גרוס, מחבר הביוגרפיה של הבנקאי היהודי-לבנוני-אמריקאי-שווייצרי אדמונד ספרא המנוח, "מסעו של בנקאי", שיצא זה עתה לאור על ידי הוצאת ידיעות ספרים (תרגום שאול לוין).
הספר מרתק וממכר, כמו חיי גיבורו. משפחתו הענפה והעשירה – "רוטשילדים של המזרח התיכון" - נדדה מחלב שבסוריה לביירות שבלבנון ומשם התפזרה לכל העולם. אדמונד ספרא עצמו עשה עסקים פיננסיים מגיל 15 עד 67 במילאנו, בגדד, לונדון, ניו-יורק, ג'נבה, סאן-פאולו, ת"א, מונאקו. הוא היה "האנשה של הגלובליזציה הבנקאית זמן רב לפני שהמילה נכנסה לשימוש", כותב גרוס. במקביל לבניית אימפריה פיננסית חוצה גבולות, כולל הקמת רפבליק נשיונל בנק אוף ניו יורק, מוסד בנקאי קמעוני במנהטן שגדל להיות מספר 11 בגודלו בארה"ב, אדמונד ספרא הקדיש זמן, עניין וכסף גדול לצדקה ותרומות, במיוחד לקהיליות של יוצאי סוריה ולבנון. לישראל הגיע מאוחר, רק בשנות ה-80 של המאה הקודמת (וגם אז לא בשמו האמיתי) כשרכשו – הוא ואחיו – שליטה עקיפה בבנק הבינלאומי הראשון. כשהחרם הערבי הופסק הלכה למעשה חשפו בני משפחת ספרא, כבר בשמם המלא, את נוכחותם העסקית המתרחבת בארץ. כל אותו הזמן תרם ספרא למטרות חברתיות, רפואיות, השכלתיות ודתיות בישראל. עם זאת – מדגיש גרוס – "אדמונד ספרא נותר עד מותו הטרגי אזרח לבנוני גאה. הוא שלט בשש שפות אך אהב לדבר ערבית. דגם אנושי לדו-קיום ערבי-יהודי".
גישת אדמונד ספרא לבנקאות הייתה שמרנית, אישית ומחייבת. הוא סמך על החוש הבנקאי שלו, אישר בעצמו כל אשראי משמעותי ודאג לחשיפה מינימלית לסיכונים ולשמירה על הלימות הון עצמי גבוהות מאוד. לא ניהל קרנות נאמנות ונמנע ממינוף. שם משפחתו והמוניטין שלו שימשו כשטר ביטחון למפקידים וכערובה למשקיעים. נאמן לגישתו, העדיף לממן פרויקטים שנהנו ממטרייה של מוסדות פיננסיים רב-לאומיים. הזהירות השתלמה: מערך הבנקאות שלו הניב רווח שנתי ממוצע של 30%. ארוחת הערב החגיגית (והכשרה) שערך בנק ספרא באולמות הגלריה הלאומית לאומנות בוושינגטון למשתתפי הכינוסים של קרן המטבע הבינלאומית נחשבה לאירוע הנוצץ והיקר מסוגו. שם הצלחתי לקיים ראיון קצר ונדיר עם אדמונד ספרא האיש; הוא היה חשדן אבל לבבי, זהיר אבל מאיר פנים.
מחלה קשה שפקדה אותו בסוף המאה הקודמת אילצה את ספרא למכור באביב 1999 את כל עסקיו ל-HSBC, תאגיד בנקאות רב לאומי מהונג-קונג, תמורת למעלה מ-10 מיליארד דולר במזומן. הוא השתקע בנסיכות מונאקו, בפנטהאוז מפואר בקומות העליונות של מתחם לה בל אפוק, שם מצא את מותו בטרם עת ב-3 בדצמבר 1999. אדמונד ספרא נחנק משאיפת עשן במהלך שריפה שהוצתה בדירתו, במקום שנחשב להכי מאובטח בנסיכות (כולל אבטחה של יוצאי שירות הביטחון הישראלי). בתחילה נפוצו שמועות על מעורבות ברצח של שירותי ביון זרים ו/או מחסלי חשבונות, אך האמת, פוסק גרוס בספרו ובשיחה איתו, פרוזאית יותר: את השריפה הצית אחד המטפלים באדמונד ספרא החולה, אח סיעודי חדש שסבל מהפרעות נפשיות חמורות. לכך נוספו השלומיאליות וחוסר המקצועיות של המשטרה והכבאים במונאקו.
אלמנתו לילי ניהלה את עזבונו ועמדה בראש קרן התרומות עד פטירתה 23 שנים אחריו; לזוג ספרא לא היו ילדים משותפים. בין התרומות הישראליות הבולטות של הקרן: הקמת בית חולים לילדים במתחם שיבא בתל השומר, מימון קמפוס המדעים של האוניברסיטה העברית בגבעת רם, אלפי מלגות לסטודנטים ועוד. בניין עיריית ירושלים מוצב בכיכר ספרא.
במהלך המשבר הפיננסי הגדול של 2007-2009, מספר דניאל גרוס, כאשר ממשלות המערב הזרימו מאות מיליארדים להצלת הבנקים, "התחילה התקשורת הכלכלית לשאול להיכן נעלמו בנקאים מסוגו של אדמונד ספרא". לדעת גרוס, הם נעלמו לתמיד, הוחלפו על ידי בוגרי פקולטות לניהול, מקצוענים נטולי יחס אישי לבנק וללקוחותיו. ואולי זו הסיבה לשנאת הבנקים.
