נדמה שהדרך להתמודד עם מה שקורה באירוויזיון בעשורים האחרונים היא לצפות בו דרך המערכון המבריק של "היהודים באים", על חבורת נאצים בכירים המתכנסת לאחר המלחמה במטרה להבטיח שישראל תושפל בתחרות. לכל מה שמתואר באותו מערכון באופן גרוטסקי, יש אחיזה במציאות: מספר המדינות המשתתפות (ממתי אוסטרליה היא חלק מאירופה או קרובה לה?), הרחבת התחרות מערב אחד לשבוע שלם והחשש מהמדינות שלא יעניקו לנו נקודות.
המערכון ההוא עדיין מצחיק, אבל התחרות שנערכה השנה, כמו בכל השנים האחרונות, מעוררת חיוך קל במקרה הטוב. אפשר ללגלג על התלבושות המוגזמות ועל ההפקה שדוחקת את המוזיקה למקום השני או השלישי לטובת השואו (חלקו בהחלט היה מרהיב), אבל קשה שלא לתהות על מה ביזבזנו שעות יקרות מחיינו.
כשחושבים על השירים ששוודיה שלחה לתחרות בעבר, ומאזינים לנציג הנוכחי, Bara Bada Bastu (שצעד בראש טבלאות ההימורים במשך כל השבועות האחרונים), עם ריקוד הסאונה המגוחך – קשה לדמיין מחיקת ערך אכזרית מזו מצד מעצמת פופ שהשיקה את אבבא באותה תחרות. השיר האוסטרי, Wasted Love (שגם הוא סומן כמועמד לזכייה), הוא לא יותר מבלדה קיטשית עם נסיקות כמו-אופראיות מוגזמות שהופכת למפגן דאנס שיצא משליטה. השיר הפיני, ICH KOMME, הוא קטע יורו-דאנס חסר עידון שלא בטוח שמומלץ להראות לילדים.
קשה לדמיין אדם בר-דעת שיבחר להאזין לשירים האלה מחוץ למסגרת התחרות, כך שישראל, על אף ששלחה שיר שרחוק מלהיות מקורי, יכולה להיות רגועה, בלי קשר למיקום הסופי ולשאלה כמה קריאות בוז נשמעו בקהל. הבחירה לשלוח לבזל את New Day Will Rise, לצד ההחלטה הצרפתית לשגר את maman, היא הצדעה יפה לעבר האירוויוזיני, שקצת שכחנו ממנו. אלו שתי בלדות שמתכתבות עם ימי הזוהר של התחרות, שבהם מתחת לבמה או בצידיה ישבה תזמורת, ובמרכזה התמודדו אמנים מ-20 מדינות לכל היותר.
הסיבה שישראלים כה רבים צפו אמש ביובל רפאל היא לא השיר, אלא התחרות. וכמו בכדורגל, כשהנבחרת שלנו עולה למגרש, אנחנו איתה, בלי קשר לסיכוי שלה לנצח.
