עבור מי שאוהב כדורגל, הימים הללו הם ימים של חלום רטוב. בכל זאת, בנו שיטה. ליגה, פלייאוף, מסע מייגע במדבר של קרוב ל-40 משחקים, מתוך תקווה שאיכשהו נגיע לאיזו ארץ מובטחת. וקיבלנו אירוע שבו הארץ המובטחת היא לאס-וגאס.
ספורט הופך למשהו גדול ממידותיו כשמתחבר אליו סיפור. ותסריט הדו-קרב הצמוד-מזיע שכאן – מרתון שמוכרע בפוטו פיניש שנועד למאה מטר - מפליג מעבר להרי הכדורגל. אל "בית שאן סרט מלחמה", גרסת הביוקר.
לטוענות לצלחת, הפועל באר-שבע ומכבי ת"א – לשתיהן אותו מספר נקודות, אותו הפרש שערים – אין ברירה אלא להסתער על היריבה איך שהן דורכות על הדשא; בידיעה ששתיים אפס שגרתי לא יספיק; בידיעה, שהופ, שמעתם את השאגות מהמגרש הסמוך? אצל היריבה כבר אחד אפס.
אם אתה אוהד כדורגל נייטרלי, זה קל. אתה פותח כפתור, נשען, מוחיטו עם מטרייה ביד, לידך חשבונייה עם חרוזים צבעוניים מעץ, ואודרוב: ישחקו הנערים לפנינו. בתקווה שתוספת הזמן תהיה ארוכה מהנצח. או כל עוד יש גרעינים שחורים בקערה.
לעומת זאת, אם אתה אוהד של באר-שבע או מכבי ת"א, לא נשקר, יש פה מורכבות קלה. מורכבות מסוג דפיברילטור בואכה צנתור.
כי בתכל'ס, האליפות לא תלויה בשום דבר מופלא שהקבוצה שלך תעשה. היא יכולה לתת חמישייה עם עקבים, ללהטט, שואו של אליפות - ולגלות שהמתחרה על הכתר נתנה אחד יותר בגלל שוער שזינק כמו קרפיון במעלה נהר המיסיסיפי.
ומכיוון שברור לך שהקבוצה שלך תבצע את חלקה, כי אין ברירה, העיניים החשדניות שלך על כל היתר. על היריבה למשחק הקרוב (כמה תתאמץ); על המתחרה לאליפות (כמה תיתן); על היריבה של המתחרה למשחק הקרוב (כמה תילחם); ועל היריבה של המתחרה למחזור המסיים (כמה הלכה לים).
וכשזה הלך הרוח, תסכול יוצא. ושדים. ופנקסנות. ופרנויות. וקונספירציות כמובן.
נתניה? היא ובאר-שבע הרי צ'ילבות, "בלתי שבירים" וכל זה, אז הכי ברור שתקבל ממכבי שש. ומכבי חיפה? יריבות מרה של שנות דור עם מכבי ת"א, אז ברור שתהיה בעד באר-שבע.
ברגע מסוים, כאוהד, אתה מוצא את עצמך סנגור של הסחבה שהרגע נתת לה שישייה. אתם יודעים, כדי למנוע לשונות רעות, ואליפות עם כוכביות.
נתניה? נראה לך שנתנו לנו? היית צריך לראות איך התרוצצו. אבוקסיס הטריף אותם. הלוואי שכל הקבוצות יילחמו כמוהם.
מכבי חיפה? דיא סבע בעט פנדל מושלם, זה אליאסי שהתעופף. ודין דוד, הוא מחמיץ ככה כל שבוע. וכשמכבי חיפה קיבלה חמישייה מהפועל חיפה, לא התפלאתם, נכון?
אותם פולמוסים, ברור לכולנו, יהיו מנת חלקנו גם בשני הקרוב וכמובן במחזור המסיים. האתגר הוא לא לתת להם סיבה אמיתית.
הציפייה היא שקבוצות הפלייאוף העליון - בטח מכבי חיפה ובית"ר ירושלים - לא יהיו תפאורה ברגעי ההכרעה הללו. כמעט עונה שלמה הן רצו כשוות.
בשביל הכבוד שלהן ושלנו האוהדים, אנחנו צריכים אותן כפקטור בפוטו פיניש. אף אחד לא רוצה אלופה שתקבע לפי מי רמס יותר. את העונה המופלאה הזו אנחנו חייבים לזכור, ממרחק השנים, מהסיבות הנכונות. חייבים לסיים אותה כפי שראוי לה.
