לאירוע הזה באנו מוכנים. אחרי עדן גולן היה ברור שצריך להיערך אחרת. באימונים לקראת האירוויזיון שמעה יובל רפאל באוזניות הקלטות של אוהדי כדורגל צועקים, כדי להתרגל לקריאות הבוז הצפויות. היא הביאה פאה בלונדינית מארץ הקודש לזמן שבין החזרות, כדי שאף אחד לא יזהה שהיא באה מאיפה שבאה.
האירוויזיון נפתח כבר בתחילת השבוע בטקס אירועי שטיח הטורקיז, עם תנועת שחיטה שבוצעה כלפי רפאל במהלך הפגנה פרו-פלסטינית. גם דגלי הרשות הפלסטינית הונפו. במשדר חצי הגמר הפרשנים בספרד דיברו על קורבנות המלחמה בעזה, ובמדינות אחרות כלל לא הזכירו את הנסיבות שבהן הגיעה רפאל לבמה. לא את הנובה, לא את הגופות שמתחתיהן שכבה. העולם עבר הלאה ממה שבאמת קרה ב-7 באוקטובר, ישראל נשארה תקועה בנרטיב שלה מבלי להבין שהיא צריכה להיאבק.
צריך להודות באמת. האירוויזיון הוא כבר לא זירת תרבות עבור ישראל. לא אסקפיזם ממה שרוצים לשכוח. לא הליכה לסאונה של שוודיה או אספרסו מקיאטו של אסטוניה. יום חדש לניצולת נובה שספק אם מישהו ממדינות האיחוד האירופי יכול בכלל להבין.
האירוויזיון הוא זירת קרב של אנשים ולא של מנהיגים. המקום שבו העולם יכול להחזיר לישראל ישירות. והנה הפתעה, העולם כועס עלינו. כועס על הפצצות של צה"ל, על מתים. על עזה ולא על החטופים.
זו זירה נקמנית שנקבעה עוד הרבה לפני הניקוד. בכמות הבוז או התשואות שנשמעו בקהל. יובל רפאל היא לא זמרת מישראל, היא ישראל. גם אם של טבח או של סיפור הישרדות יוצא דופן, של ניצחון וגבורה. גם אם הקול שלה צלול ויפה, גם אם היא הייתה מדהימה. אין משמעות לאסקפיזם של האירוויזיון בנסיבות הקיימות. בלי סיכות צהובות, בלי סיפורים. אי-אפשר לנכוח אם אי-אפשר להנכיח.
אבל נשארנו לבד עוד לפני שאירופה נטשה. ביקורו של טראמפ במזרח התיכון סימן התחלה חדשה. מדינות המפרץ זיהו מה מדליק את נשיא ארצות-הברית: כסף, כבוד וביג מק. טראמפ חזר לקיטונו הסגלגל עם מטוס ב-400 מיליון דולר, הבטחות להשקעת מיליארדים בכלכלה האמריקאית וזיכרונות יפים מסניף מקדונלד'ס נייד שליווה אותו בסעודיה כמו כלב נאמן בלחמנייה.
לעומת זאת, המתנה הזכורה ביותר מביקורו בישראל לפני כחמש שנים הייתה סלפי עם אורן חזן. עסקה לא מי יודע מה, ככה שאולי לא פלא שבחר לוותר הפעם על הארץ הקודש בביקורו. אבל גם אם טראמפ מסונוור, הוא גם זה שאחראי על שחרור עידן אלכסנדר, הוא זה שדוחף לשיחות על משא ומתן לשחרור החטופים אבל לא מוכן לדרוך פה שוב בינתיים.
לפחות היו לנו עקיבא נוביק ואסף ליברמן, שהפכו את המשדר למצחיק וכיפי, גם אם באירופה לא ממש רוצים שיהיה לנו כיף. הם הקדישו את השידור לאיתי חן ז"ל שנפל ב-7 באוקטובר ונחטף לעזה. הוא היה חובב אירוויזיון. מעניין למי השדרנים באירופה מקדישים את השידור. כנראה שלא לאנשים מתים.
בקטנה
כלי התקשורת בארצות־הברית דיווחו על אפשרות שבוחן המשרד להגנת המולדת: ריאליטי שבו מהגרים בלתי חוקיים יתחרו על אזרחות אמריקאית. התחרות הוצעה על ידי תסריטאי שאחראי ל"דאק דיינסטי", תוכנית מציאות שעסקה בבני משפחה שהתעשרו ממכירות ציוד לציד ברווזים. בהינתן שזו אפילו אפשרות שעולה על השולחן, לא רחוק היום שישראל, שאוהבת מאוד לאמץ את אמריקה, תבחן אופציה הפוכה לגבי כל מי שלא מיישר קו עם הממשלה. אולי יונתן אוריך יוכל להציע את התסריט המושלם.
