ויקי כהן, אמו של החייל החטוף נמרוד כהן, מחכה לו בבית כבר 591 ימים. מיום ליום הדאגה גוברת, וההתפתחויות האחרונות ‑ בזירה המדינית והצבאית ‑ לא מקילות עליה. "יש בלבול גדול", היא אמרה אמש. "מדברים על עסקה, ומצד שני על הרחבת המלחמה, שזה דבר שמסכן את הילדים שלנו".
"קשה לתאר את המתח, הדריכות והחרדה הזאת. זה מתיש את הנפש. בימים האחרונים זה נהיה עוד יותר קשה, בגלל ההתקדמות הצבאית, ומה קורה בינתיים?" ויקי שואלת. "חיסלו עוד סינוואר, אז למה לא בשלו עדיין התנאים? למה עדיין מדברים על משהו חלקי? אנחנו רוצים תשובות, ואף אחד לא יוצר קשר מיוזמתו, לתת פרטים או עדכון. גם האמירות של הפוליטיקאים על לתפוס שטחים ברצועה מדאיגות אותי. מה רוצים לעשות שם? התנחלויות?"
לתסכול של ויקי שותפה גם משפחתו של סגן עומר נאוטרה ז"ל, מפקד הטנק של נמרוד שנהרג ונחטף. רונן נאוטרה, אביו של עומר, נמצא בימים אלו עם עשרות משפחות ושורדי שבי במצעד ישראל בניו-יורק. "אנחנו מפחדים ומקווים שיצליחו להגיע להבנות, שיביאו הפסקת אש, שהסיוט הנוראי והשיח על מי יוצא קודם ייגמר. זה קורע את המשפחות מדאגה, החיתוך הזה שממשלת ישראל דוחפת אליו במשך שנתיים".
"הדבר שהכי מטריד אותי בחזרה ללחימה זאת הסכנה לכלל החטופים", הוא ממשיך, "החטופים החיים שיכולים להיפגע, וגם החללים שייעלמו לנצח בהריסות. אנחנו לא רוצים עוד רון ארדים, אנחנו רוצים שכולם יחזרו הביתה, חללים וחיים, לקבורה ולשיקום. החזרה ללחימה מסכנת את זה, זה מפחיד אותנו".
כמו רונן, גם אביו ואחיו של נמרוד טסו למצעד בניו-יורק, אבל ויקי בחרה להישאר בארץ. "הייתי אמורה להיות במשלחת לפריז בכלל, אבל עם כל האירועים שקורים הרגשתי שנכון לי יותר להיות פה. אנחנו כל הזמן נאלצים לפנות לעזרת העולם, ושל ארצות-הברית בפרט. כשאדם בוהלר וסטיב וויטקוף היו פה, המשפחות רצו להיפגש איתם והם הקדישו לנו שעתיים. הם הביעו את המחויבות שלהם, ורצנו להיפגש איתם. כולנו מבינים שמשם תגיע הישועה. אנחנו כמעט 600 ימים פונים לממשלה שלנו - ולא קורה כלום, הם עדיין שם. אז אנחנו פונים החוצה. אמרנו לנציגים האמריקאים שאנחנו מודים להם על ששיחררו עד עכשיו כל כך הרבה חטופים ועזרו גם לשחרר את עידן אלכסנדר, שזה דבר נפלא, ושימשיכו לשחרר אותם עד שכולם ישתחררו".
מטה משפחות החטופים הוציא אתמול נייר עמדה מטעמו על הסכנות בחזרה ללחימה, שעליו חתומים גם פרופ' חגי לוין, ראש מערך הבריאות במטה משפחות החטופים, ותמיר פרדו, ראש המוסד לשעבר. "במסמך מתוארת הפגיעה הפיזית הישירה כאיום מיידי על חיי החטופים כתוצאה מתקיפות אוויריות, בנוסף למצבם הנפשי המעורער של השובים אשר מהווה גורם סיכון מיידי לחיי החטופים", נכתב, "על פי עדויות של שורדי שבי, ככל שהלחימה מתקרבת לאזורים שבהם מוחזקים החטופים, גוברת תחושת האיום מצד השובים ומתגברות תגובות אימפולסיביות ובלתי רציונליות מצידם. בנוסף, נייר העמדה מתריע מפני אובדן של החטופים החללים והחשש שיהפכו לנעדרים, בשל קשיי איתור וזיהוי, קריסת מנהרות, שינויי תוואי הקרקע, התפוררות שרשרת הפיקוד והיעדר מידע מודיעיני עדכני".
