זה התחיל מעץ אחד. מאז שאני זוכרת את עצמי, עצים בודדים ריתקו אותי — עץ יחיד בקצה שדה, על גבעה או באמצע נוף פתוח, שתמיד גרם לי לעצור, להביט ולהישאר עוד רגע. אולי יש בעצים משהו מהשקט שאנחנו מחפשים, אולי יש בקביעות שלהם משהו שמעורר געגוע אליה. כך גם אלון התבור שעמד לבד בשדה ליד קיבוץ דליה לכד את עיני, והפך עם השנים למוכר ואהוב על מטיילים וצלמים מהאזור. למה אנחנו נמשכים דווקא לעצים האלה שעומדים לבד? איך קרה שדווקא הם שרדו עונות ומזגי אוויר, והופכים לסמלים אישיים או קהילתיים?
עצים בודדים הפכו למוקדים של צילום, של שגרה, של פרידה ושל געגוע.
כל אחד משמונת העצים הבודדים שנאסף לכתבה הזו אוצר בתוכו חיים שלמים — לא רק שלו, אלא גם של מי שמתבונן בו, מי שמספר אותו ומי שבא לבקרו, כך שאולי העצים הבודדים האלה לא ממש לבד. הם מלמדים אותנו משהו על שקט, על המתנה ועל נוכחות בלי למהר. בסופו של דבר, זה לא רק הסיפור שלהם — זה גם הסיפור שלנו, של מי שפוגש אותם בדרך.
אלון מצוי ברמת הגולן — עומד מול הזמן | רוני אלוש
אלון מצוי יחיד במינו עומד לבד, אי שם במרכז רמת הגולן. קשה להתעלם ממנו — לא רק בשל נוכחותו, אלא גם בזכות זווית הצילום הייחודית המעניקה לו תאורה אחורית מרהיבה במיוחד בזריחה. אני רוחש לו הרבה כבוד. הוא עומד לבד, חשוף לפגעי מזג האוויר הקיצוניים לא פעם בגולן: חורף מקפיא, קיץ לוהט, ולעיתים גם שריפות, חלקן תוצאה של אימוני צה"ל או מצבים ביטחוניים.
לביקור בעץ מצטרפים לעיתים גם בעלי חיים — כאילו שגם הם מזהים את ייחודו. צבאים, עופות נודדים, שועלים, זאבים, תנים, וגם פרות וסוסים — כולם משתלבים בהרמוניה עם הנוף שסביב. באביב פורחת סביבו צמחייה עשירה: כלניות, תורמוסים, כרמליות ועוד — מראה מלבב שמעצים את תחושת השלווה במקום.
הגעתי אליו אפילו בלילה. מיקומו מאפשר צילום לכיוון צפון, מה שיצר מסגרת מושלמת לתפיסת שבילי הכוכבים סביבו.
כדי להגיע אליו, מומלץ לבקר רק בסופי שבוע או בחגים, מאחר שבשאר הזמן זהו שטח אש צבאי. כחצי קילומטר לפני תל יוסיפון, ניתן להבחין בעץ משמאל, ניצב לבדו על גבעה מאורכת.
העץ של אופיר ליד דליה — זיכרון בצל האלון | איל בן חיים
את אלון התבור הבודד שליד קיבוץ דליה הכרתי לפני שנים רבות. בעשר השנים האחרונות אני מתעד אותו מזוויות שונות, בשעות שונות ולאורך עונות השנה. בזריחה, השמש מאירה אותו באור אחורי ומצמיחה לו שורשים של אור. בסתיו, השדות שסביבו חרושים ומחכים לגשם. במרבית החורפים והאביבים תבואה מפארת את סביבתו. בחודש פברואר, כשהוא בשלכת מלאה, הוא הכי מרשים. בקיץ הפרות מוצאות מחסה בצילו.
לעיתים הוא לבד, אבל כמעט תמיד ציפורים צופות מצמרתו, גם צבאים מבקרים אותו לעיתים, ופעם אחת פגשתי לידו עדר כבשים.
עם הזמן החברים התחילו לקרוא לו העץ של איל, על שום אהבתי אליו. לפני כחצי שנה הוקמה במקום פינת ישיבה לזכר אופיר ציוני, ששירת כמ"כ בגדוד 51 של חטיבת גולני וב־7 באוקטובר נהרג בחוף זיקים בניסיון לבלום את המחבלים שפלשו מהרצועה. מאז זה כבר לא העץ שלי — זה העץ של אופיר.
כדי להגיע אליו, נוסעים מאליקים לקיבוץ גלעד. 1.4 קילומטר מהשער של קיבוץ דליה יש פנייה לדרך כורכר רחבה בצד ימין. נוסעים מערבה 700 מטר ומגיעים לפינת הישיבה. הדרך עבירה לכל רכב ובכל מזג אוויר.
העץ בבתרונות רוחמה — זריחה בלתי נשכחת | כפיר ולר
יש אינספור עצים בודדים בארץ, אבל זה שבצפון בתרונות רוחמה, הוא אולי המפורסם מכולם. הוא ניצב קילומטרים ספורים מצפון-מזרח לקיבוץ רוחמה, בלב שטחים חקלאיים, ומושך אליו אלפי מטיילים וצלמים, בעיקר בחורף.
זו התקופה הכי פופולרית להגיע הנה: השדות הירוקים וגלי האדמה הרכה, קפלי הקרקע שנוצרו לאורך השנים — יחד עם אדמת הלס הייחודית — יוצרים תחושה שכמעט מזכירה את טוסקנה, אבל כאן, בדרום שלנו.
כמי שמדריך צילום בטבע ובנופי הארץ, היה לי ברור שאגיע לעץ הזה. רציתי לחלוק את אהבתי לטבע דרך יצירת תמונות שיש בהן יופי פשוט אך עוצמתי — בשילוב של אור, אדמה ושקט.
הביקור הזכור לי מכולם התרחש בבוקר חורפי אחד בדצמבר. יצאתי לסיור שטח לקראת סדנת צילום. זה היה באמצע שבוע, הכל היה שקט, הייתי לבד והחלטתי "לתפור" גם צילום זריחה — וכמה טוב שכך.
השמיים החלו להיצבע באדום, אחר כך הגיעו גוונים של ורוד, כתום וצהוב, שהלכו והתפשטו בכל כיוון. זה הפך למחזה מרהיב, מהסוג שקשה לתארו במילים. כל קליק במצלמה הרגיש כמו שיא חדש. זו הייתה אחת הזריחות המרהיבות שתיעדתי — אולי היפה מכולן.
אלון תבור ליד קיבוץ דליה — נוכחות שקטה | טל-זהרה לביא
גרתי 16 שנה ביקנעם, אבל רק בשנים האחרונות, מאז שהתחלתי לצלם ועברתי ליישוב אחר באזור, מצאתי את עצמי חוזרת לתעד את הפריחות העונתיות, את השלכת, ובייחוד את מראות החורף המרהיבים, עטופי הערפל.
מעט אחרי קיבוץ דליה יש כמה עצים בודדים, חולשים על המרחב. אם תפנו ימינה 1.4 קילומטר אחרי הפנייה לקיבוץ ותפנו כמעט מיד שמאלה בשביל כורכר, תבחינו באלון תבור עצום. גזעו חסון, הנוף שלו רחב, ענפיו משתרגים זה בזה. אין לי מושג מה גילו, אבל רואים שאינו עול ימים.
סביב הגזע שלו התפתחה מעין טבעת ירוקה טבעית שמקיפה אותו, כמו קן ענק ומוגן לבעלי החיים שבסביבה. תנים מגיעים אליו עם רדת החשכה, עופות דורסים מוצאים מסתור בין ענפיו, ופעם הבחנתי בשועל מתוק שקפץ לידו כשהתקרבתי לצלם. לפחות פעם בחודש אני באה לדרוש בשלומו, ובכל עונה הוא נראה מעט אחר. תמיד מרשים ומלא הוד, גם כשצמרתו ירוקה וגם כשעליו נושרים.
בסביבתו פורחים פרגים עונתיים, מבצבצים בתוך מצע חרציות צהובות. לפניו ולשמאלו צומחת חיטה. כשהשמיים יפים, העננים מוסיפים לו נופך מיוחד, ובעת דמדומים נשברת השמש בין ענפיו ויוצרת כוכבים מרהיבים.
לעץ הזה יש נוכחות יציבה בזמן, כאילו הוא שומר על שגרה משלו — שאני אורחת בה. הוא משתנה עם העונות, אבל בקצב הקבוע שלו — תמיד רגוע ותמיד שם.
האלון בכפר יהושע — עוגן בעמק | גלעד בן שץ
בשדות עמק יזרעאל פזורים אלונים רבים. השמועה אומרת שנוכחותם בשטח שימשה את צנחני היישוב (חנה סנש וחבריה) כנקודות ציון בעת שירותם בצבא הבריטי.
בכפר יהושע יש כמה עצי אלון עתיקים, שנדמה שליוו את הקמתו ועוד ימשיכו ללוותו בעתיד. אך ישנו עץ אחד מיוחד, שנטוע בלב שדה חקלאי, כשסביבו נופי העמק פרוסים עד האופק. בעוד העץ כמעט שאינו משתנה במהלך השנה - למעט צבע העלים החום בקיץ והירוק בחורף — הנוף והשדות סביבו משתנים כל הזמן. העץ הפך לפינת חמד מקומית: הותקנו עליו נדנדות, והצל הרחב שהוא נותן מזמין משפחות לעצירה ספונטנית — מקום מפלט מהחום ותצפית נהדרת על העמק והכרמל.
כצלם שגר בכפר יהושע, האלון הזה מהווה השראה מתמשכת. אני מתעד אותו לאורך שעות היום ועונות השנה. החודשים היפים ביותר הם כשהוא מוקף שדות חיטה ירוקים שתכף יצהיבו וייקצרו.
כדי להתרשם ממנו יש להגיע לכביש המחבר בין כפר יהושע לרמת ישי, שם הוא נמצא בצידו המערבי של הכביש. ההגעה אליו היא דרך בית העלמין של כפר יהושע ומשם בדרך עפר נוחה.
העץ של השגרה - ליד מסלול הריצה | יפעת ינוקא
כבת קיבוץ דליה, גדלתי מוקפת בטבע ובמרחבים אינסופיים. האזור כולו מלא יופי שקט — שדות, גבעות, וכמה עצים בודדים, המעניקים לנוף אופי מיוחד. עם השנים מצאתי את עצמי מתעדת את רובם, אבל רק אחד מהם הפך לחלק קבוע מחיי — עץ שאני פוקדת ומצלמת כבר למעלה מ-15 שנה.
הקשר שלנו התחיל דרך הרגליים: הוא ניצב במסלול הריצה הקבוע שלי. בהתחלה הבחנתי בו תוך כדי תנועה, ואז גם עוצרת. עם הזמן הגעתי אליו גם מחוץ לריצות — סתם כדי לנשום, להתבונן, ולזכות במופע טבע מרגיע.
העץ הבודד שלי ניצב על גבעה שמשקיפה על גבעות רמת מנשה. הוא פונה מזרחה, קולט את הזריחה ונראה נפלא מכל זווית ובכל עונה. סביבו מתחלפים גידולים חקלאיים לפי העונה, וכשהשדה ריק — מגיע אליו עדר הבקר של קיבוץ גלעד, ומוסיף לתמונה תנועה וחיים.
בימי זריחה מרהיבים הוא כוכב אמיתי: עומד במרכז השדה, עטוף עננים צבעוניים. כל מה שנדרש ממני הוא להרים מבט לשמיים, לזהות בוקר מבטיח — ולצאת לבקר אותו.
כדי להגיע אל העץ הבודד שלי, סעו כקילומטר וחצי אחרי הפנייה לקיבוץ דליה, פנו שמאלה, והמשיכו בשביל עד שתראו אותו עומד בשלווה שלו.
העץ בציר הנפט — זיכרון אחרון למים בגולן | אמיר ירחי
החלק הפחות מוכר של ציר הנפט בגולן מתפתל במרכז הרמה, ואז חוצה אינספור נחלים בדרך מזרחה (זהו שטח אש שהכניסה אליו מותרת רק בסופי שבוע או בתיאום, והדרך המשובשת דורשת רכב גבוה). זו כנראה ארץ הפלאות האמיתית של עליסה - מיעוט המטיילים מאפשר לטבע לשגשג, ובשעות הנכונות ניתן לפגוש שועלים, תנים, צבאים, ציפורים מכל סוג, ועוד שלל מינים שחיים בגולן.
בערך באמצע הדרך נמצאת שלולית חורף נפלאה, מוקפת צמחייה, ובמרכזה עץ בודד וגדול. גודל השלולית הוא פונקציה של כמות המשקעים שירדו באותה שנה. יש שנים שהיא נראית כאגם קטן, ויש כאלו שפחות. באפריל־מאי השנה היא הייתה יבשה - עדות לחורף השחון שפקד את ישראל בכלל ואת הגולן בפרט.
בכל אביב אני קופץ לביקור בשלולית החורף הזו ובעץ הבודד, כדי לבחון מה התחדש. מעולם לא ראיתי אותה כה יבשה. המומחים אומרים שזה החורף השחון ביותר בגולן, וכבר מדברים במונחים של מדבר. מה זה אומר על החיים באזור? על החקלאות? הטבע ובעלי החיים? מה נשאיר לילדינו, ולילדים שלהם?
שלולית החורף כבר אינה שלולית, ורק העץ הבודד משקיף על המבקרים המעטים שמגיעים. האם כמו בסוף ספר הילדים האהוב, "העץ הנדיב", העץ הזה יהיה מאושר? אני בספק. אולי בשנה הבאה.
השיטה בנגב - גשר בין האדמה לשמיים | אלכס סבנוק
בלב הנגב, במקום שבו הארץ שקטה והזמן כאילו עצר מלכת, ניצב עץ שיטה בודד. נטוע עמוק באדמה הקשה והצחיחה, הוא עד לנס שמתרחש מעליו בכל לילה — מיליארדי כוכבים פורסים שמיכה זוהרת על פני השמיים.
העץ הזה, שנראה שברירי אך עומד איתן כנגד כל הסיכויים, מביט מדי לילה לעבר שביל החלב. האור העתיק של הכוכבים, שחלקו נפלט לפני אלפי ואף מיליוני שנים, מוצא את דרכו אל ענפיו הדוממים, כמו מספר לו את סודות היקום העתיקים.
בתוך דממת המדבר, עץ השיטה הופך לגשר חי בין האדמה לשמיים — עדות לעוצמה הפלאית של החיים גם במקומות הקשוחים ביותר. כל ענף וכל עלה משתתפים במפגש הנצחי בין עפר ואינסוף.
יש משהו מרגש בעמידתו — כאילו הוא מזכיר לנו שגם בבדידות, ואפילו בתנאים הקשים ביותר, אפשר למצוא יופי, משמעות וחיבור למשהו גדול בהרבה מאיתנו.
