בתוכנית האחרונה שאלה אופירה אסייג אם יש עוד סיכוי לעסקה או שאנחנו בדרך למלחמה. גם פוליטיקאים ופרשנים משתמשים בניסוח דומה, בלי לקחת בחשבון שאנחנו - נפשית, וגם בשתיים בלילה כשצריך לרוץ למקלט בשיא האירוויזיון - לגמרי בתוך האירוע. אבל אם מסתכלים על רצף התוכניות שעלו השבוע (נכון לכתיבת שורות אלו, אתם יודעים איך זה), אפשר להבין את הבלבול: 'הזמר במסכה' הגיעה אחרי דחייה של שנה (בדומה ל'הבוגדים' שכבר רצה ונופלת), ו'רוקדים עם כוכבים' ו'האח הגדול' חזרו לסבב נוסף - שני במלחמה. אז לפחות על פי לוח השידורים, קיץ 2025 הוא קיץ רגיל. גם אם אנחנו מרוסקים.
כל זה מזכיר את החברה הזאת, שפתאום נכנסת למשבר (והיא תמיד נכנסת למשבר) ואתם מנסים להיות שם בשבילה, להקשיב לאותם הסיפורים, לשמוע איתה שירים עצובים, לבכות איתה בסרטים, להגיד לה שתיקח את כל הזמן שבעולם כדי להתאושש. ואתם סבלנים, שבוע, שבועיים, חודש, חודשיים, עד שאתם רומזים לה, ככה בעדינות, שהגיע הזמן להמשיך הלאה. והיא מסכימה ואפילו באה איתכם למסיבה, ומתלבשת יפה ושותה ונראית סוף-סוף שמחה, עד שבשיא, בטראק של הזריחה, היא פתאום אומרת שהכל מציף לה מדי. וכל הדרך הביתה היא מתנצלת שבגללה חותכים מוקדם, ואתם אומרים לה שזה בסדר. ושוב דיכאון ושוב לילות של בכי, אבל הפעם אתם עושים לה שיחה: תקשיבי, כבר יותר משנה וחצי את מתבוססת באבל, ודי, כמה אפשר. הבנו, קרו ועדיין קורים דברים איומים ונוראים, אבל החיים חזקים מהכל, תחייכי אליהם והם יחייכו בחזרה, השמש תמיד זורחת בטלוויזיה. מה שהריאליטי אומר למשפחות החטופים, להורים שכולים, למדינה השבורה, זה בעצם: סליחה אבל יש עונה של 'הזמר במסכה'. ואם זה כל כך חשוב, בהתחלה של 'רוקדים עם כוכבים' נזכיר את החטופים וגם נשים כיסאות צהובים, ובטוח של'אח הגדול' נכניס איזה חייל או הלום קרב. אנחנו "ניתן מקום לכאב שלך", אבל תביני - זה קיץ, את צריכה אסקפיזם. בעצם אנחנו עושים לך טובה.
ואז היא אומרת, 'אבל עוד יש חטופים בעזה, וחיילים מותשים, ואסון הומניטרי וכל כך הרבה מתים. מה אם לא יבוא לי להמשיך?' ואז הטלוויזיה והמציאות האומללה עונות לה, 'יבוא לך, אל תדאגי, יבוא לך'.
