האלגוריתם של ספוטיפיי מבטיח שלא יהיה לכם רגע של שקט באוזניות. ברגע שמסתיים האלבום שלו בחרת להאזין, הוא ינגן אחריו שיר תואם (יותר או פחות). בפעמיים שבהן האזנתי לאלבום החדש של סוזן וגה, Flying with Angels, ברירת המחדל של האפליקציה הייתה להצמיד לו שיר ישן יותר שלה. בסיבוב הראשון זה היה נציג מ-Nine Objects of Desire, האלבום שהוציאה וגה ב-1996, האחרון שלה שלו האזנתי בזמן אמת. בפעם השנייה הלך האלגוריתם על אופציה פחות טריוויאלית ושלף משהו מאחד האלבומים שלה מהעשור הראשון של המילניום הנוכחי. פחות התחברתי.
אבל לעשרת השירים המרכיבים את Flying with Angels התחברתי מאוד. במהלך ההאזנות התחדדה ההבנה שבעצם די התגעגעתי לזמרת שפעם מאוד אהבתי, ומאז קצת שכחתי מקיומה.
לאורך האלבום החדש והמוצלח שלה מוכיחה וגה שהיא נותרה אותה כותבת נהדרת עם אותו קול רך ועמוק, שבעבר צרכתי ממנו במנות נדיבות. העובדה שהוא מגיע אחרי שתיקה של כעשור די מפתיעה, בוודאי לאור התוצאה הטובה, שמעלה את השאלה היכן היא הייתה עד עכשיו.
וגה של Flying with Angels לא מנסה להמציא את עצמה מחדש. לא מעט מעשרת השירים כאן מזכירים ברוחם את השיאים שהיא הציגה במחצית השנייה של האייטיז ובראשית הניינטיז, כמו, למשל, השיר הפותח, Speakers' Corner, על הפינה בהייד פארק בלונדון שבה אנשים נעמדים כדי לומר את שעל ליבם. הגיטרות היפות, שמלוות את הטקסט המצדיע לחופש, מסמנות שזהו לא אלבום שעומד לאכזב.
והוא לא. שיר הנושא, המגיע אחריו, הוא עוד רגע יפה, וקצת בהמשך מגיעה יציאה בדמות Chambermaid, ששואב את הלחן ואת ההפקה שלו מ-I Want You של בוב דילן. ב-Lucinda יש כבר אווירה קלה של רוק דרכים דרומי, וב-Galway החותם יש גוונים פולקיים ומלודיה פשוטה ויפה.
מתחילת דרכה נשמעה וגה כזמרת מקורית הפועלת מחוץ – או לפחות במקביל – לתקופה. 40 שנה אחרי אלבום הבכורה שלה משמח לגלות שהיא נותרה כזו.
