עברו 19 שנה מאז מותו של יוסי בנאי, והגעגועים אליו מצד חברתו רבקה מיכאלי רק גדלים. בתחילת יולי היא תופיע לצד חבורת שחקנים צעירים ב"מרוב אהבה", מופע מחווה בהפקת התיאטרון הארצי מיסודו של סמי לוי ובבימוי עידו רוזנברג, שכולו יוסי בנאי: השירים "אהבה בת 20", "יש חור בדלי", "עברית קשה שפה", "על כל אלה", המערכונים מימי יוסי-חזקי-יונה, הגשש החיוור ואלה שהוא ביצע עם מיכאלי ועוד.
"הפרתי את השבועה לא לעשות עם אנשים אחרים קטעים שעשיתי עם יוסי", אומרת מיכאלי. "מתברר שאני לא עקבית. אבל חשבתי שיהיה יפה להיזכר בדברים שהוא עשה וכתב. הרגשתי ממש יתומה ונעזבת אחרי שהוא נפטר. אין מי שימלא את מקומו".
הם נפגשו בתחילת שנות ה-60. "הוא בא לראות הופעה בחיפה שבה השתתפתי", היא נזכרת. "כבר הכרתי אז את המשפחה שלו: הופעתי עם גברי והייתי בחתונת ההורים של מאיר, אביתר, אורנה ואפרת. כשהוא פנה אליי וביקש שאופיע איתו, נרעדתי מהכבוד הזה. הוא כבר היה כוכב גדול".
איך את מסבירה את העובדה שהחומרים שלו זוכים לפופולריות גם היום?
"כל מה שיוסי עשה, היה נצחי. אתה שומע את הקול שלו – אין כמוהו. הנוכחות שלו היא כבירה. הוא היה משכמו ומעלה".
אם הוא היה חי כיום, הוא היה זוכה לאותה הצלחה?
"אני לא יודעת אם הוא היה סוגר את קיסריה, ואם הוא בכלל היה רוצה להגיע לשם, אבל הוא בוודאי היה מופיע מבוקר עד ערב – אם רק היה רוצה. אני לא בטוחה שהוא אהב את זה כל כך. הוא לא הבין למה אני נוסעת מצפון לחדרה ומדרום לגדרה כדי להופיע. הנסיעות נורא הכבידו עליו".
ומה הוא היה אומר על המצב, לדעתך?
"אני לא יודעת אם הוא היה מחזיק מעמד. זה מצב הזוי. כשילמדו בעתיד את ההיסטוריה של עם ישראל, ינסו להבין איזה עם טיפש היה העם הזה, שנתן לחבורה הזאת לשלוט בו ולתעתע בו, ואיך הפקירו את החטופים והתמקחו עליהם כמו שמתמקחים על עגבניות בשוק"
