בכל אשם ספילברג. לפני כשנתיים וחצי, ניגש הבמאי היהודי האגדי לחברו טום קרוז באירוע, ותועד כשהוא נותן לו מחמאה שאפילו האגו של קרוז התקשה להכיל: "הצלת את התחת של הוליווד, ו’אהבה בשחקים: מאווריק’ שלך אולי הציל את אולמות הקולנוע". תקציר לרענון: ימי פוסט-קורונה, הקהל ממאן לחזור לאולמות, האולפנים מהססים לשחרר סרטים שאינם קומיקס, ואלו שכן (כולל של ספילברג) — נכשלים. ואז מגיע קרוז, מככב, מפיק ומכניס מיליארד וחצי דולר ב"מאווריק". פתאום הוא לא רק כוכב מגלומן עם חיבה לסצנות מסכנות חיים — הוא המשיח.
הגישה הזו חודרת עמוק לסרט שמיועד להיות האחרון בסאגת "משימה בלתי אפשרית", שמלווה אותנו כבר שלושה עשורים. לאורך שמונה סרטים, הסדרה הקפידה לספק אקשן ברמה הגבוהה ביותר. אית'ן האנט, המרגל חסר האישיות שקרוז מגלם, כבר הציל את העולם כמה פעמים, אבל הפעם, בסרט שאורכו שלוש שעות (!), לא שוכחים להזכיר לנו את זה בכל רגע: אית'ן, רק אתה יכול להציל את האנושות. אית'ן, הכל תלוי בך. אית'ן, זה הייעוד שלך. אית'ן, אית'ן, אית'ן, בבקשה אית'ן.
הפרק השמיני ממשיך את עלילת קודמו: אית'ן וחבורתו מנסים לעצור בינה מלאכותית שהשתלטה על מחשבי העולם וקרובה להפעיל מלחמה גרעינית בעזרת הארסנלים של המעצמות הגרעיניות (כולל ישראל, שמוזכרת כמה פעמים — על פי מקורות זרים, כמובן), בעלילה שמועתקת ישירות מ"שליחות קטלנית 3". ובגלל שזה פרק סיום, קרוז והבמאי-תסריטאי הקבוע שלו, כריסטופר מקווארי (זוכה האוסקר על "החשוד המיידי"), מתעקשים שכל פרט ודמות יתחברו בעבותות לאירועים מהשבעה הקודמים. כולם בנים של, בני דודים של, האחים האובדים של. התוצאה: מונטאז'ים בלתי נגמרים ורגעי "חיים שכאלה" שמאריכים את הסרט שלא לצורך ולא מספיק מעניינים.
קרוז ומקווארי לא טמבלים. ברור שהם מנסים קצת לצחוק על עצמם ועל הז'אנר, עם שלל "מקגאפינים" (מושג שטבע היצ'קוק - אותם פריטים מסתוריים שכולם רודפים אחריהם ולא ברור בעצם מה הם), כוננים וגאדג'טים שקרוז חייב להשיג ברגע האחרון, מה שכמובן הוא תמיד מצליח. אבל מה שהיה אמור להיות שנון ומודע לעצמו — יוצא בעיקר מתיש.
והנה הטרוניה הכי עצובה: תמיד היינו מוכנים לסלוח לסרטי "משימה בלתי אפשרית" על דמויות שטוחות, טון אובר-דרמטי ובלבול עלילתי, כל עוד הם סיפקו כמה סצנות אקשן עוצרות נשימה. כאן יש אחת כזו, באמת — קרוז קופץ ונתלה על שני מטוסים קלים בדרום-אפריקה, בסצינת אקשן לפנתיאון. הבעיה? היא מגיעה רק בשעה השלישית. עד אז קיבלנו ריצה פושרת בלונדון וצלילה לצוללת טבועה – גרסאות דהויות למה שכבר ראינו.
יפה שקרוז שוב מנסה להציל את העולם (ואת הקולנוע). חבל שהוא שכח לעשות את זה בסטייל.
