יסלחו לי המשתתפות האחרות, אבל אין כמו פלייאוף שבו הפועל ירושלים והפועל ת"א נפגשות בחצי הגמר. מדובר ביריבות ספורטיבית ארוכה בין שתי קבוצות עם שאיפות דומות, בדרך כלל ברמה מקצועית די שווה, שהמפגש ביניהן מוליד כדורסל מלא קשיחות ותשוקה - כמו שכולנו רוצים לראות.
השתיים האלה נעות בקווים כל כך מקבילים שאפילו כניסתו של בעלים עתיר ממון התרחשה אצלן בערך באותו זמן. אבל כאן נוצרו כבר הבדלים. בעוד שבהפועל ירושלים ההנהלה פועלת לפי שיטת ה-NBA המקובלת, Believe in the process ("תאמינו בתהליך"), שגורסת כי בנייה איטית היא הדרך הבריאה, בהפועל ת"א הבוס הלך על מדיניות "התהליך הוא כאן ועכשיו".
התוצאה היא שהפועל ת"א מגיעה לסדרה אחרי שכבר הגשימה כל מה שהייתה צריכה העונה. גם אם תובס, השנה שלה מסתיימת בציון 100. ירושלים, לעומת זאת, מגיעה עם הלחץ להוכיח שמשהו באמת השתנה והיא לא נותרה הקבוצה מספר 3 בישראל למרות שינוי הבעלים הכאילו דרמטי.
אז ירושלים צריכה, אבל לא בטוח שיש לה מספיק כישרון. לתל-אביב יש כישרון אבל לא בטוח כמה מוטיבציה נשארה שם. נקווה שיש שם מספיק גאווה כדי לעלות עם אש בעיניים.
אש כן, ים מדר לא. הוא כבר סיכן את בריאותו היכן שזה היה חשוב ומשמעותי. אין שום סיבה שיעשה זאת שוב אם יש אפילו צל של ספק לגבי כשירותו. אליפות עבור הפועל ת"א - למרות שזאת שנה שבה היא נראית כמי שסיכוייה לזכות בה טובים מתמיד - לא חשובה מספיק כדי להרוס קריירה של שחקן שעשה כל כך הרבה עבור המועדון. זה בדיוק הרגע לחשוב אסטרטגית ולא אמוציונלית, וכן, להאמין בתהליך.
הפועל ת"א מגיעה לסדרה אחרי שכבר הגשימה כל מה שהייתה צריכה העונה. ירושלים, לעומת זאת, מגיעה עם הלחץ להוכיח שמשהו באמת השתנה