ישראלים שצפו במסיבת העיתונאים של נתניהו שלשום יכלו לקבל רושם מוטעה. בניגוד למה שאמר, ההשתלטות של צה"ל על רצועת עזה מתנהלת בקלות יחסית. הכוחות פושטים על ערים הרוסות, ריקות מתושבים. הדי הפיצוצים, שמרעידים את הבתים בעוטף עזה, לא מלמדים על קרבות מבית לבית: אין בתים; אין קרבות. לפי מקורות בצבא, 12 שעות בלבד נדרשו כדי לכבוש ערים כמו שג'אעייה, כמו תופאח, כמו ג'באליה. האזרחים גלו דרומה. מחבלי חמאס גלו איתם או נשארו במנהרה, ממתינים להזדמנות לצאת החוצה ולהרוג לוחם.
האיום העיקרי הוא המטענים שהמחבלים השאירו אחריהם. דנילו (דני) מוקנו, לוחם גולני, נהרג בחאן-יונס ממטען שהוטמן בקומה גבוהה של בית. שתי הקומות הראשונות נסרקו. המטען הוטמן בקומה מעליהן. כשהתפוצץ הבית, קרס על הלוחמים. זה מה שצפוי לנו, כנראה, גם בהמשך: הרוג ממטענים, הרוג מירי דו-צדדי, כמו בעינוי סיני. הטנקים ישעטו קדימה, אבל הלוחמים שיחזרו משם יספרו שלא ראו אויב. זוהי מלחמה במעמד צד אחד.
2 צפייה בגלריה
(עם כל הכבוד לאירוויזיון, אירופה מתרחקת: הפגנה נגד ישראל, השבוע בלונדון | צילום: HENRY NICHOLLS / AFP)
עשרה בכירים נותרו ברשימת המועמדים לחיסול. אלה בכירים מדרגה שנייה או שלישית, שהידים בני חלוף. אין משמעות להכרעה של חמאס, כי חמאס כארגון צבאי הוכרע לפני שהמבצע המכונה "מרכבות גדעון" יצא לדרך. עזה, אומר גורם צבאי, כבר איננה איום אסטרטגי.
האויב המוחשי הוא בתים ומנהרות: התפיסה הצבאית המעודכנת אומרת שבכל בית שעומד על תילו עלול להסתתר צלף; מתחת לכל בית עלולה לפעול מנהרה. המסקנה: צריך להרוס כל בית בכל עיר, בכל כפר, בכל מחנה פליטים. טוקיו, דרזדן, קובנטרי, כל הערים שספגו הפצצה מסיבית במלחמת העולם השנייה, סיימו במצב טוב יותר מבית-לאהיא, מרפיח, מבית-חאנון וממה שצפוי לחאן-יונס ולעזה.
הרמטכ"ל אייל זמיר ורוב אלופי המטה הכללי העדיפו עסקה להחזרת כל החטופים, סיום המלחמה וחידושה אחר כך, בהנחה שחמאס יפר את הפסקת האש. כך גם ראש השב"כ רונן בר והמטה שלו. אבל נתניהו הכתיב מדיניות אחרת, ולצבא לא נותר אלא לאמץ את התכתיב, לשווק אותו ללוחמים ולציבור ולבצע אותו, במינימום אבידות.
הצבא הכין תוכנית מבצעית והביא אותה לאישור הקבינט. היא התבססה על כמה הנחות: לחץ צבאי ריכך את עמדות חמאס ערב העסקאות הקודמות; נדרש לחץ כדי לרכך את העמדות הפעם. פינוי האוכלוסייה (בצבא משתמשים במונח המכובס "הנעה") יאפשר השתלטות על השטח וטיהורו ויעודד מחאה נגד חמאס; השליטה בסיוע ההומניטרי תחסום את מקור ההכנסה של הארגון ותחליש את השליטה שלו באוכלוסייה. "היד שמאכילה משמרת את השלטון", אומר גורם צבאי.
חמאס משלם לפעילים שלו באמצעות הסיוע. אחת השיטות מתוחכמת. המונח שלה בערבית הוא "חוואלות": ארגז עגבניות נקנה בישראל או בגדה במחיר מסוים; ברצועה הוא נמכר במחיר אחר; ההפרש עובר דרך חלפנים בטורקיה ומגולם בכסף מזומן. השיטה עובדת גם בסיוע הממוסד, באמצעות ארגונים, וגם ברכש באמצעות סוחרים.
החברה האמריקאית שתחלק את המזון אמורה להתחיל לעבוד בסוף השבוע הזה. טוהרו למענה ארבעה מתחמים – בדרום, במרכז ובצפון. צה"ל יבדוק ויאבטח. אזרחים ייכנסו לאחר בדיקה, יקבלו חבילת מזון וייצאו. מה יעשו בחבילה כאשר יפגשו במאהל המפונים איש חמאס, לא ברור. הנושא טרם טופל.
ישראל — 0 נקודות
התוכנית הצבאית לא ייחסה משקל ראוי לשתי בעיות – נכון יותר לומר, לשני הפילים שבחדר: האחד, ההשתקפות של המצב בעזה בתקשורת העולמית, ודרכה בממשלות ידידותיות; השני, ההשלכות על היום שאחרי.
הדיווחים בתקשורת התמקדו בזוועה: ילדה מתייסרת ברעב; גופות מתחת להריסות; גירוש המוני, בעגלות, ברגל, זעקת נשים, ערים הרוסות. זה מה שטלוויזיה יודעת לעשות, זה מה שהרשת החברתית יודעת ללבות. ארגוני זכויות האדם תרמו משלהם. לישראל לא הייתה תשובה, ואם הייתה, היא לא ידעה לשווק אותה. נתניהו נקלע בין הצורך להסביר בעולם שמה שישראל עושה בעזה לא נורא כל כך, לבין הצורך לשכנע את סמוטריץ', בן גביר והבייס שמה שישראל עושה בעזה נורא ואיום.
בדרך לכיבוש מחודש של עזה, ישראל איבדה ממשלות ידידותיות באירופה. ממשלת איטליה הימנית היא האבידה הבולטת. לא פחות חשובה התפנית שחלה בממשלת בריטניה. יש לה גם השלכות ביטחוניות וכלכליות, בעצירת אספקת חימושים והסכם סחר. גם ממשלת גרמניה שוקלת את מדיניותה מחדש. עם כל הכבוד להצבעה באירוויזיון, אירופה הולכת ומתרחקת.
ועכשיו גם אמריקה. התוכנית שאושרה בממשלה בנתה על כך שטראמפ, בניגוד לביידן, יגלה אפס רגישות לחיי אזרחים בעזה. ישראל תיהנה מגיבוי מוחלט. אבל טראמפ מגבש את דעותיו על פי מה שהוא רואה בטלוויזיה. ייתכן שהוא לא רגיש לחיי העזתים, אבל הוא רגיש לרגישות של השותפים העסקיים שלו בסעודיה, קטאר והאמירויות. הביקורת של טראמפ אילצה את נתניהו לאפשר כניסה של סיוע הומניטרי הרבה לפני שרצה, וישר לידיים של חמאס. בהתחלה הטיל את האחריות על צה"ל. כשזה לא הלך, האשים את מבקריו בישראל.
בבוקר יום שלישי התקיימה בצבא הערכת מצב שכללה דיון בביקורת על ישראל באמריקה ובאירופה. "אנחנו עדיין בשלב האיתות", סיכם קצין בכיר. הוא הניח שכניסת החברה האמריקאית, הירידה הצפויה במספר ההרוגים והרחבת הסיוע יבלמו את הדרישות לסנקציות. ההערכה שלו הייתה אופטימית.
ההשלכות על היום שאחרי חושפות פער תהומי בין החזון של הצבא לחזון של הממשלה. נתניהו מדבר על שליטה ישראלית בעזה כולה, לנצח נצחים, וטרנספר מרצון של חלק גדול מהאוכלוסייה. סמוטריץ' מדבר על התנחלות ושלטון צבאי.
למעשה, צה"ל סולל את הדרך למימוש החזון של האגף המשיחי בממשלה. כשכל מה שיישאר מעזה הוא ערימה ענקית של פסולת בניין, ההתנחלות הופכת לפתרון זמין, כמעט מתבקש.
בניגוד לשכל
שלשום, יום רביעי, יצאה קבוצה של דיפלומטים לביקור בעיר ג'נין. הם באו מהקונסוליות במזרח ירושלים וברמאללה: הגדה היא מרחב העבודה שלהם. הם תיאמו את הביקור עם המינהל האזרחי וצה"ל, כנדרש. המסלול הוסכם מראש. באחד הרחובות השיירה נעצרה, והדיפלומטים יצאו מהרכבים, להעניק ראיונות לכתבים שהמתינו להם. זה מה שעושים בביקורים האלה.
חיילי יחידת מילואים שהוצבה באזור ירו ארבע יריות הרחקה. אחר כך טענו שהשיירה סטתה קלות מהמסלול והתקרבה למחנה הפליטים שנכבש בידי צה"ל. התחקיר הראשוני לא הבהיר אם הייתה סטייה. כך או כך, הירי היה מנוגד להוראות, מנוגד לצורך, מנוגד לשכל: הדיפלומטים לא סיכנו את כוחותינו. אבל היריות נורו, ומשרדי החוץ בבירות אירופיות התעוררו וזימנו את השגרירים לשיחות נזיפה. ישראל שקועה עכשיו בבור הסברתי ומדיני עמוק. הסנקציות מעבר לפינה. הסיפור בג'נין היה עוד כף אחת לכוס התרעלה.
24 גדודים משרתים עכשיו באיו"ש, 18 מהם גדודי מילואים. החטיבות הסדירות, נח"ל וכפיר, הועברו לעזה. במקומן באו גדודי מילואים. חלק מהם לא התנסו בעבודה מול פלסטינים ומול ישראלים; חלק לוקים בחוסר מקצועיות או בבעיות משמעת; חלק נושאים מאז 7 באוקטובר זעם או פחד שהם מבקשים לפרוק. תכתיבי הממשלה, שמותחים את כוח האדם בצה"ל עד לקצה ומאלצים אותו לגרד את התחתית של חבית הגיוס, מולידים תקלות בשטח. שרי הממשלה לא מבינים את הבעיה או שלא אכפת להם. לא חוכמה לנאום מעל כל במה על חיילינו הגיבורים: צריך להביא חיילים.
הבעיה הקשה ביותר מתגלה במחסומים. אומר אחד המפקדים באזור: "הקוד האתי של צה"ל נשחק לנגד עינינו; גם ערך הממלכתיות נשחק, גם טוהר הנשק. מחסומים צריך לפרוס, בדיקות צריך לערוך, אבל למה להתעלל באנשים? חייל שרואה התעללות חושב שזאת הנורמה. הוא ייקח את ההתנהלות הזאת אל האזרחות".
שניהם צודקים
באחת מישיבות הממשלה (או הקבינט) הזכיר נתניהו לשרים כמה טובים חייו של דונלד טראמפ: הוא יכול לפטר כל אחד בממשל שלו, בכיר או זוטר. אפשר להבין אותו: אילו היה בידיו הכוח שניתן לנשיא ארצות-הברית, חייו היו הרבה יותר קלים. מה שהוא לא סיפר להם, לשרים, הוא מה עוללה חגיגת הפיטורים של טראמפ למערכת האמריקאית.
לכן, טוב ששופטי בג"ץ הציבו גבול לשאיפות הטראמפיסטיות של נתניהו. רונן בר וגלי בהרב-מיארה תרמו את שלהם. לא בטוח שהמאבק שלהם הבטיח לטווח ארוך את המקצועיות, את הסמכות ואת היושרה של השירות הציבורי, אבל את הכבוד של עמיתיהם הצילו.
שלשום הורתה היועמ"שית לנתניהו להימנע מלמנות ראש שב"כ חדש. הבעיה שהטרידה אותה היא אותה בעיה שהטרידה את שופטי בג"ץ: כל עוד מתנהלות נגד עוזריו של נתניהו שתי חקירה פליליות שבהן מעורב השב"כ, נתניהו בניגוד עניינים. אני בניגוד עניינים? את בניגוד עניינים, הגיב נתניהו.
שניהם צודקים. המשבר המתמשך במערכות השלטון הפך את כולם למנוגדי עניינים. לכל אחד יש משקעים אישיים, חשבונות לסגור, ידיים לכופף. לכל אחד יש בעלי ברית ואויבים וחברים. בסוף צריך למנות ראש שב"כ טוב, ממלכתי, לאשר את המינוי כחוק, באמצעות ועדת גרוניס, ולעשות את זה בעוד מועד, כדי לאפשר חפיפה מסודרת.
ראש הממשלה הוא השר הממונה על השב"כ. גם אם יימצא שר שלא ביקר בארץ בשנתיים האחרונות ולא נחשף לעניינים כלשהם, לא עם ולא בניגוד, ראש הממשלה יהיה מעורב במינוי. בקיצור, אם יש ליועמ"שית מתכונת שתאפשר מינוי מסודר, מוטב שתופע מיד. החלטת בג"ץ נועדה לסיים את המשבר החוקתי. חבל לפתוח את המשבר מחדש.
ניצחון הסבלנות
אבו-מאזן היה השבוע בביירות. הוא בא כדי להכריז שהמיליציות של פתח במחנות הפליטים הפלסטיניים – אם תרצו, כיתות הכוננות – יפורקו מנשקן. השאלה היא לאן זה הולך, האם פירוק הנשק של המיליציות הפלסטיניות הוא הקדמה לפירוק הנשק של המיליציה הגדולה מכולן: חיזבאללה.
אחת לשבוע ישראל מחסלת בלב לבנון פעיל חזבאללה. ממשלת לבנון נמנעת מלשגר תלונה. חיזבאללה קובר את מתיו ונמנע מלהגיב בירי. הארגון ששלט בלבנון ירד אל מתחת לרדאר.
בסוריה שולט נשיא חדש, אחמד א-שרע אל-ג'ולאני. פעם הוא היה ג'יהאדיסט פעיל; היום הוא ג'יהאדיסט בחליפה. הוא מתמרן בין סעודיה לטורקיה ולארצות-הברית של טראמפ. ישראל מעדיפה – הפלא ופלא – את הסעודים על הטורקים, אבל איש לא שואל לדעתה. השיחות החשאיות שהיא מנהלת עם טורקיה, בבאקו בירת אזרבייג'ן, מיועדות למנוע התנגשות בין שני הצבאות על אדמת סוריה. את אל-ג'ולאני לא שואלים.
הבעיה שמטרידה את האמריקאים בסוריה היא הטרוריסטים של דאעש שנותרו שם. אלפים עצורים בבתי כלא באזור הכורדי, מצפון לנהר פרת. החשש הוא שבתי הכלא ייפרצו. מאות עד אלפים מסתובבים חופשי. ג'ולאני משתמש בהם כדי לזכות בחסדי המערב ולתת לגיטימציה למשטרו.
משעשע לשמוע את נתניהו זוקף לזכותו את המהפך השלטוני בסוריה. ראשית, משום שזה לא נכון. שלטון אסד התפורר משום שהיה רקוב ושנוא, לא בגלל חיסול נסראללה. שנית, משום שמוקדם לדעת לאן המשטר הזה הולך. בינתיים ישראל שגתה בהתחברות פומבית, מופגנת, לדרוזים בסוריה. הביקור של מאות שייח'ים דרוזים בנבי שועייב נגמר בעימות דמים בין סורים לג'יהאדיסטים ליד דמשק.
טראמפ חשב שיביא מהביקור באזור שני הסכמים היסטוריים: אחד עם איראן, אחר עם חמאס. מתנות הוא קיבל, כולל מטוס; הסכמים לא קיבל. התאווה של טראמפ להסכם חפוז מיידי פגשה את סבלנות הברזל האיראנית. הסבלנות ניצחה. בישראל שיחררו אנחת רווחה: לרגע פחדו שטראמפ יחתום על הסכם שבמקרה הטוב יהיה העתק של ההסכם הקודם.
איראן היא מדינת גרעין. היא מנהלת משא ומתן לא כדי להתפרק מהיכולת שלה, אלא כדי למנוע פעולה צבאית. הידיעה שפורסמה השבוע ב-CNN, ולפיה ישראל עומדת לתקוף את איראן, נועדה לשכנע את האיראנים להזדרז. ספק אם הם נבהלו.
מנדט מאלוהים
"מדינה לא הורגת תינוקות כתחביב", אמר השבוע ראש מפלגת הדמוקרטים, יאיר גולן, בראיון רדיו. תחביב? מדינה? גולן, שבכל ההתבטאויות שלו מנסה להפריד בין מדינת ישראל לממשלת ישראל – בעיניו המדינה, העם, הצבא, בסדר, רק הממשלה פושעת, מטורפת – בוחר פתאום להאשים בתאוות רצח חולנית את המדינה כולה. ומיד קמה בקצה השמאלי של המפה עדת מעריצים שמאיימת לחנוק את גולן בחיבוקיה, ובלב הימין עדת ציניקנים, אחד מהם נתניהו, שמנהלת על גבו של גולן הצגה של פטריוטיות מזויפת. שרים אפילו האשימו אותו ברצח זוג הישראלים בוושינגטון, הכל כדי לגנוב כותרת.
גולן מסרב לחזור בו. בעולם שלו התנצלות היא חולשה, כניעה, התקפלות בפני מכונת הרעל. האיש מוכן להקריב את חייו למען המולדת בכל עת, להרוג ולהיהרג, אבל לעולם לא יאמר, סליחה, טעיתי, הייתי צריך להתנסח אחרת.
אתה הרמטכ"ל, אמרתי. אתה אייל זמיר. מה אתה אומר לראש ממשלה שדורש ממך, בניגוד לדעתך, לכבוש את עזה?
גולן התלבט לפני שהשיב. "לא כל המודיעין מונח לפניי", אמר. "אשיב על בסיס מידע חלקי. האם יש עוד יעדים צבאיים בעזה? ודאי שיש. האם אפשר להסביר לקצינים שעוד לחץ צבאי יתמוך בעסקת חטופים? ייתכן שאפשר.
"אני אומר, הבנתי, ומציע הצעה משלי. מכיוון שככל אדם סביר אני חושד בראש הממשלה ובאינטרסים האפלים שלו – ואייל זמיר הוא בעיניי בן אדם סביר – אני דורש הבהרות, אני מציב תנאים לגבי היום שאחרי.
"זמיר משוחרר מאחריות למחדל 7 באוקטובר. יש לו ניסיון ארוך בעבודה מול הממשלה – כמזכיר צבאי, כסגן רמטכ"ל, כמנכ"ל משרד הביטחון. הציפייה שלי ממנו היא שיעמוד איתן. אני לא אומר שהוא לא עומד איתן".
אתה אומר שאתה נגד סרבנות, אמרתי, אבל המסקנה המתבקשת מהאמירות שלך היא לסרב לשרת. מהלך צבאי שמיועד להרוג תינוקות הוא בלתי חוקי בעליל. למה שלוחם יסכן את חייו ואת גופו למען מהלך כזה?
"אני נגד סרבנות, חד-משמעית", אמר. "המערכה צריכה להיות בתחום הפוליטי, לא הצבאי. 38 שנים שירתי בצבא. הרבה פעמים הוטלו עליי משימות שחשבתי שהן לא נכונות אבל לגיטימיות. מילאתי אותן. הממשלה הזאת מפלרטטת עם המרחב הלא-לגיטימי.
"בדעותיי אני מאוד מתון, אבל צריך להכיר באמת: המאמץ להידברות נכשל. יש שני מחנות בישראל: מחנה ליברלי שמוכן להידברות, ומהצד השני פסיכופתים. דמוקרטיה לא מעניינת אותם. יש להם מנדט מאלוהים".
איך אפשר למנוע מלחמה בלי לסרב להילחם בה? לגולן, כמו לאחרים באופוזיציה, אין פתרון לבד מהמתנה לבחירות, שיתקיימו או לא יתקיימו אחרי שהמלחמה תסתיים. ˆ
