אחרי 7 באוקטובר נפרס הדגל שלנו על חזית בניין העירייה המפואר של מינכן. עמדתי שם ביום שישי, וראיתי בדוכן העיתונים את הכותרת הראשית ב"די וולט" שבה צוטט שר החוץ גדעון סער כמאשים את האירופאים בליבוי של הסתה ושנאה כלפי ישראל בעולם. מאמר המערכת של העיתון, שנחשב לאוהד ביותר לישראל בגרמניה, ביקר בחריפות את המפגינים למען הפלסטינים באוניברסיטאות: "האם מישהו מתפלא על כך שאחרי שצועקים אלפי פעמים לשחרר את פלסטין, יקום מישהו ויהרוג חפים מפשע?"
בקיצור, לא כל העולם נגדנו ולא כל ביקורת נגדנו נובעת מאנטישמיות. מוטב שנפשפש במעשינו במלחמה - שככל שהיא נמשכת מעלה סימני שאלה עמוקים בנוגע לשיקול דעתם של מקבלי ההחלטות בצד הישראלי.
התמונה הגדולה של ירון לישינסקי ובת זוגו שרה מילגרים בשער של "די וולט" מעידה על קשב אמיתי לכאב שלנו. מהממשלה, לעומת זאת, אנחנו מקבלים בעיקר ביטויים של אובדן עשתונות.
אל מצעד האיוולת של ברברה טוכמן, רשימת המדינאים שהובילו את עמם למלחמות נפסדות, ניתן להוסיף את ממשלת ישראל שמאבדת את אירופה ועומדת לפני צונאמי מדיני. מה לא ברור? הבחירה היא בין הפסקת המלחמה להישארות לנצח בעזה, תוך קבלת האחריות לגורלם של מיליוני פלסטינים. וזה רק עוד נימוק אחד לכך שחייבים להסתלק מהמלחמה המדממת הזאת.
ספרו של מיכאל ספרד, "כיבוש מבית", נוגע באופן המטריד ביותר בסוגיית הנוכחות הישראלית בשטחים. זהו מסמך שכל מי שיקרא אותו יישאר בלי מילים. עצוב, מדכא - ומחייב התייחסות.
אני מכיר את מיכאל מאז היה ילד, ובלי לעשות לו הנחות הוא ראוי לשבחים על נכונותו להתמודד עם נושאים קיומיים כואבים. "בלי להבין טוב יותר את הכיבוש", הוא כותב, "לא רק שנתקשה להבין את מה שהוא עושה לנכבשים, אלא נתקשה להבין את עצמנו ואת מה שהוא עושה לנו". ההשוואה שספרד עורך בינינו לבין משטר האפרטהייד מקוממת אותי מאוד - זו השוואה פופוליסטית שלא מבטאת כראוי את מה שקרה. ההיסטוריה לא חוזרת על עצמה, ומוטב שמי שרוצה לנמק את תפיסתו ימצא את ההגדרה ולא יחזור להשוואות שאינן ממין העניין.
השר לשירותי דת, מיכאל מלכיאלי, אמר בראיון ל"ידיעות אחרונות" בסוף השבוע ש"אם מישהו בשמאל בונה על כך שנגיש לו את הממשלה על מגש של כסף, הוא טועה". אחרי עשרות שנים של סיקור המערכת הפוליטית, אני מציע למפלגות המרכז לא לבנות על ש"ס: הם תמיד אוטוטו מצטרפים ותמיד נמלטים רגע לפני שחוברים לשמאל.
מאשה קאלקו הייתה משוררת יהודייה בגרמניה. הספר הראשון שלה נשרף במאי 1933 בשריפת הספרים שהובילו הנאצים. לימים, אחרי המלחמה, היא הפכה למשוררת בולטת ונערצת בארצה. באחד משיריה כתבה: "הבריחי את הפחדים ואת הפחד מפניהם לשנים הקרובות. הכל יהיה די יותר, קרעי את תוכניותייך, היי פקחית והיאחזי בניסים. הם כבר נרשמו מזמן לתוכנית הגדולה. הבריחי את הפחדים ואת הפחד מפניהם".
הרחובות ומבני הציבור במינכן מלאים בלוחות זיכרון על מה שהתרחש כאן בדרך לצמיחתו של הרייך השלישי. זוכרים ומזכירים את העבר מלא האופל של המדינה הזו.
אל מצעד האיוולת של ברברה טוכמן, רשימת המדינאים שהובילו את עמם למלחמות נפסדות, ניתן להוסיף את ממשלת ישראל שמאבדת את אירופה ועומדת לפני צונאמי מדיני
