בתוך המציאות המטלטלת והמאתגרת, קורים גם דברים טובים. למשל, נתון שהתפרסם באחרונה על ידי הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה ומצביע על כך ששיעור התעסוקה של הנשים הערביות הגיע לשיא של כל הזמנים, ועומד על כ־50 אחוזים.
מי שפותחות את הדלת לרווחה לנשים מכל המגזרים הן האחיות היזמיות רונה מוצפי־בדרשי וטליה מוצפי־שוויד, בעלות מותג הטקסטיל הבוטיקי האיכותי "קוטון קלאב". הכל התחיל כאשר טליה הייתה בטיול בתאילנד, ורונה, שהייתה בחופשת לידה, התקשרה ואמרה לה שהן חייבות לעשות משהו עם עסק הטקסטיל המשפחתי, שהתחיל כמפעל לריכוך בדים והמשיך למותג שמייצר טקסטיל איכותי לבתי מלון.
רונה: "לפני הקורונה בדיוק ילדתי, היה לי זמן וחשבתי על המפעל. ראיתי מלא פוטנציאל שלא מגיע לשוק הפרטי".
טליה: "ואני לפני כן בדיוק סיימתי מבחני לשכה, וטסתי לתאילנד, ופתאום רונה, שלמדה יזמות, התקשרה אליי לתאילנד ואמרה, 'בואי ניכנס לעסק המשפחתי ונעשה מזה משהו שלנו'".
כשטליה חזרה מהטיול, התחילו השתיים לתכנן את המותג שלהן, ולהפוך אותו מעסק שפונה לשוק המוסדי, לכזה שמציע טקסטיל קרם דה לה קרם לאנשים פרטיים, בלי לדעת שעוד רגע תגיע הקורונה ותעניק להן רוח גבית מטורפת, כפי שקרה ללא מעט עסקים קטנים שידעו לזהות את המומנטום ולשווק נכון.
ואכן, עם פרוץ הקורונה והביקושים לקנייה ברשת, האחיות משכו בחוטים, הרימו אתר למכירה ישירה, ובום. "השוק הפרטי נתן בוסט מאוד גדול לעסק, אנשים שנשארו בבית בסגרים גילו אותנו", מעידה רונה ומספרת שכדי לספק את הביקוש, הן הפכו בעצמן לאורזות, מוכרות, משנעות, ומי שענו על שאלות הצרכנים, והביקוש התפוצץ.
במשרדים שלהן במתחם הבורסה ברמת־גן, וגם במפעל שנמצא בקיבוץ משמרות, יש רוב משמעותי לעובדות מכלל חלקי החברה הישראלית, במחשבה ברורה שגיוון מועיל לעסק. "כל הצוות שבנינו הוא נשי, אין לנו גברים כמעט בכלל", אומרת רונה. "למשל האזר חלאבי, מנהלת המחסן שלנו שנמצא במשמרות, היא אישה דרוזית מדהימה שגרה בדליית אל־כרמל, סמיה עסלי שמנהלת את מערך המתפרות שנים על גבי שנים היא ערבייה. העסק הזה נשאר משפחתי ומחויב לעובדים מכל המגזרים".
ומה קורה כעת במלחמה? מרגישים חילוקי דעות?
"בכלל לא. יצא לי לחשוב על זה שבאמת אין במפעל חילוקי דעות או שיחות בנושא".
המלחמה כמובן משפיעה עליהן ישירות כעסק שממשיך למכור טקסטיל לבתי מלון, שאיכלסו למשך יותר משנה רק מפונים, לא חידשו את מלאי הטקסטיל וגם כעת התיירות עדיין לא חזרה. "כדי להיות יזמית צריך בכל יום מחדש להתאים את עצמך למצב, בעיקר בישראל. חשוב לא לעמוד במקום, לחשוב איך מחדשים, במיוחד כשדברים משתנים ברמה היומיומית".
ואיך בוחרים מצעים?
"חשוב לבדוק את רכיבי הבד ולבחור בחומר טבעי, כדי לא להזיע בלילה, אבל כל אחת והתחושה שלה על הגוף".
גיוון ושילוב של ריבוי אוכלוסיות בשוק העבודה משמעותי מאוד גם עבור המועסקים וגם עבור המעסיקים, ואת זה יודעת היטב תסנים נערה, סמנכ"לית תחום המעסיקים בחברת קו־אימפקט, שעוסקת בקידום נושא הגיוון וההכלה במגזר העסקי, וממוקדת מאוד בשילוב של נשים מהחברה הערבית בשוק העבודה.
"ההתקדמות הזו בהשתלבות הנשים הערביות בשוק העבודה נובעת משינוי שהחברה הערבית עוברת: יותר נשים לומדות באקדמיה, יוצאות לעבודה וגם פוגשות יותר דלתות פתוחות במגזר העסקי, שעושה מאמצים לגרום לעובדים מכל המגזרים להרגיש שייכים ולהתקדם".
והיכן נמצאים עדיין החסמים?
"קיימים הרבה חסמים מבניים, למשל אין מספיק מקומות עבודה בפריפריה, נטל הבית עדיין נופל על כתפי הנשים הערביות, שעדיין משולבות יותר בתפקידי צווארון כחול, שאינם תואמים את האיכויות שלהן. נשים גם לא מאוד דוחפות את עצמן, ולכן אנחנו מקיימים מרחבי נטוורקינג וחיבורים בין נשים שיכולות לקדם האחת את השנייה, ומקיימים גם תוכניות הכשרה בנושא השתלבות בעסקים".
והיא לא רק אומרת, היא גם עשתה ולגמרי מהווה מודל לאחרות, כמי שבתחילת הדרך הועסקה במשרות שלא הולמות את השכלתה כעורכת דין וכלכלנית, ולקח לה זמן עד שבכלל אזרה אומץ לטפס שלבים בסולם. "תמיד שאלתי את עצמי אם בכלל אתקבל, וכשהיה לי ספק לא הייתי מגישה מועמדות. לנשים אני אומרת – תעזו. תיגשו למכרזים, לראיונות, תשווקו את עצמכן", היא אומרת.
הודא מעדי, מנהלת בכירה ב־IBI בית השקעות, היא פורצת דרך כפולה, הן מגדרית והן תרבותית – היא גם אישה בשוק ההון וגם מגיעה מהחברה הערבית. לדבריה, הכלים שקיבלה בתוכנית המנטורינג Mid-Stride של קו־אימפקט, איפשרו לה להשתלב בהצלחה במשק הישראלי ובסביבה עסקית מעורבת של יהודים וערבים. אבל לפני הכל הייתה ההחלטה לסלול לעצמה את הדרך. אז היא רכשה השכלה פיננסית, עברה להתגורר במרכז וקיבלה תפקיד זוטר ב־IBI שלדבריה, "נתנו לי הזדמנות ופתחו לי את הדלת. כאישה דרוזית מהחברה הערבית, שגדלה לתוך נורמות מסוימות, הרגשתי שאני לא מוכנה לפספס את ההזדמנות. היום אני יודעת שכל שלב במסלול המקצועי הוא צעד קטן בשבירת תקרות זכוכית אישיות, ומהלך שמסייע לשבור גם תקרות זכוכית חברתיות עבור נשים מהחברה הערבית".
מה העצה הטובה ביותר שאת יכולה לתת?
"כמועמדים, יש לנו פחד משינוי. העצה הכי טובה שלי היא לא להתנגד לשינוי, אלא לזרום איתו".
