בר צברי עושה רוק-מזרחי, ובניגוד לעבר, שבו ניסו לצייר את הז'אנרים האלה כשני יריבים שלא יכולים לחלוק דירת שותפים, אצל צברי המקף המחבר הזה הוא ליבת היצירה והסעיף הראשון בתעודת הזהות שלו כמוזיקאי.
באלבום הקודם והנהדר שלו מ-2021, "רוקנ'רול בצהריים", שידך צברי בהצלחה בין שורשי המוזיקה המזרחית ברוח הלהקות מהכרם של אמצע הסבנטיז לבין אנרגיות שאפשר כנראה למצוא כיום רק באגפי האינדי. צברי של אז הציג שילוב נאה בין רטרו לדבר הגדול הבא. באלבומו החדש, "במדבר", נדמה שהוא מבקש להרחיב את הקהל שלו. הדרך לשם כוללת מנות נדיבות יותר של פופ עכשווי עם סיוע בלחנים מאבי אוחיון (למשל ב"חאן יונס" הנהדר). אוחיון נוכח גם ב"עד האושר הבא", שבו שותפים אסף צרויה ואלעד טרבלסי, ששומרים גם הם על הגוון של צברי.
המילה "במדבר" חוזרת כאן לא מעט: ב"משנה מקום" צברי שר על "יומיים במדבר עשינו לילה"; ב"מכונית שכורה", שמגיע לאחר מכן, הוא מתאר את גיבורת השיר ש"היית לי גשם במדבר"; ב"נמר בודד", שמזכיר קצת את פאר טסי, צברי מבקש "לחצות את המדבר שלך"; והמילה מופיעה כמובן גם ב"מדבר", המגיע אחרי שני השירים הבולטים באלבום – "חאן יונס" ו"ג'קי צ'אן" – שדווקא לא מזכירים את מרחבי הדרום הצחיחים. המדבר חוזר לבקר ב"עד האושר הבא" היפה ("אני שוב לא מחובר, אין לי שקט במדבר"). צברי הוא כותב מספיק מדויק, שקשה לחשוב שהשימוש התכוף שלו ב"מדבר" כאן נובע מעצלנות, אלא מתוך רצון לצייר תמונת מצב של מציאות תקועה המשוועת לקצת מים חיים.
את המים האלה צברי מוביל לאורך עשרת שירי האלבום, שנהנה גם מעבודת נגינה נהדרת. כשמאזינים לפופ העכשווי בארץ, השקעה בנגנים נשמעת כמעט כאוקסימורון. ההחלטה של צברי להזמין לאולפן את המתופף אשר פדי ואת הבסיסט אבי יפרח – שני נגני על שעולים על כל מחשב – לא רק מעשירה את המוזיקה שלו, אלא גם עם מתכתבת עם הימים שבהם השקיעו בז'אנר הים-תיכוני בשירים ולא רק בשיווק.
