כמעט 600 ימים חלפו מאז שאלון אהל נחטף לעזה. עבור הוריו, קובי ועידית, כל יום הוא מלחמה – לא רק על החזרת בנם, אלא על עצם ההכרה בכאב, בזוועה ובחובה הלאומית והמוסרית להשיב אותו הביתה.
"אלון עכשיו לבד בשבי", אומרת עידית. "הוא היה עם אנשים שתמכו בו, עם חברים, אבל כבר חודשיים וחצי שהוא לבד. לבד לחלוטין. אנחנו יודעים שעם חידוש הלחימה התנאים הורעו, והיום הוא מוחזק בתנאים הכי קשים שיש".
מאז שהחטוף אלי-ה כהן יצא מהשבי, להוריו של אלון לא הגיע כל מידע נוסף על מצבו של בנם. נאומה של התצפיתנית שהוחזרה מהשבי, נעמה לוי, שסיפרה על התנאים הנוראיים בשבי, רק מגביר את הלחץ. "אנחנו באפלה", הם אומרים, "אין שום אופק. כלום. איך אפשר לחיות ככה? לדעת שהבן שלך פצוע, שאין לו אפילו את הבסיס הכי מינימלי, שהוא צריך לבקש רשות ללכת לשירותים, שהוא רעב, שהוא לא יודע מתי יקבל את המנה הבאה? והמקום שבו הוא מוחזק? אי אפשר לתאר. אדם ש-600 יום נמצא 40 מטר מתחת לאדמה, בפרוזדור צר. זה לא נתפס. גם רופאים לא יודעים לנתח מה זה עושה לגוף ולנפש".
בעולם, כך הם מרגישים, החטופים נשכחו. "מי מדבר עליהם? איפה הצלב האדום? איפה המדינות שצריכות לדרוש לראות אותם?! איך נותנים ערבויות לעזה וסיוע הומניטרי בלי לוודא שהחטופים מקבלים את המינימום? זה מטריף. זה פשוט לא מספיק בשיח הציבורי", הם טוענים.
גם מהממשלה הם מאוכזבים. "אנחנו עומדים לבד מול מציאות שאין לה היגיון", אומרים ההורים, "איך יכול להיות שאנחנו צריכים להתחנן שהבן שלנו, אזרח ישראלי שנחטף מתוך שטח ישראל, יחזור הביתה? איך יכול להיות שחיי אדם לא נמצאים בראש סדר היום הציבורי? איך יכול להיות שיש סלקציה? מי נשאר, מי יוצא? זה בלתי נתפס! המדינה פשוט לא רואה אותנו".
אבל בתוך כל זה, עידית לא שוקעת. "יש עצב. הרבה עצב, אבל אני לא קורבן לנסיבות", היא אומרת, "ואם אני לא קורבן – אני לא בכעס. אני בעשייה. ברצון להחזיר את אלון. הוא חי. הוא נאבק כל יום. צריך להציל אותו. זה מה שמניע אותנו. זה מצריך המון עבודה פנימית. תקווה, אמונה, ידיעה שאלון חוזר חי. לא לאבד את הדרך. זה המצפן".
הם מדברים עם הציבור, פונים לאנשים ומקבלים גם אור. “יש אנשים מדהימים סביבנו", אומרת עידית, "חברים, משפחה, זרים. אנשים שלא פגשו את אלון בחיים אבל מרגישים אליו חיבור עמוק. הם מאירים לנו את הדרך. נותנים כוח. בזכותם אנחנו ממשיכים".
ולצד הכל – יש את המוזיקה. הכוח הגדול של אלון ושל המשפחה. "המוזיקה היא תפילה. היא חיים. אנחנו דואגים שיהיו עוד ועוד פסנתרים בארץ, שאנשים ינגנו עבורו, שזה יגיע אליו, שזה ייתן לו כוח להאמין שיחזור", הם אומרים, "אנחנו מבקשים רק דבר אחד – לא לאבד את התקווה. לא לנרמל את המצב הזה. לא לשכוח. אסור לנו לאפשר לחיים לחזור ל'רגיל' כל עוד יש חטופים בשבי. אלה לא 58, זה עם שלם. שמונה מיליון חטופים – כי כל עוד הם שם, גם אנחנו לא חופשיים".
"אנחנו באפלה", אומרים ההורים, "אין שום אופק. איך אפשר לחיות ככה? לדעת שהבן שלך פצוע, צריך לבקש רשות ללכת לשירותים, רעב, לא יודע מתי יקבל את המנה הבאה, נמצא 600 יום מתחת לאדמה"
