בנאומו בשבוע שעבר טען ראש הממשלה כי כוחות חמאס שתקפו ב-7 באוקטובר היו עם כפכפים, קלצ'ניקובים וטנדרים. המסר ברור: מדובר בכוח עלוב שהצליח לפגוע בנו כה קשה רק בגלל התרשלות נוראית של ראשי הצבא. אכן, התרשלות הצבא הייתה נוראית – אבל אמירת ראש הממשלה לוקה קשות בשל לפחות ארבעה היבטים.
ההיבט הראשון: נניח שחמאס הוא ארגון כה עלוב ופרימיטיבי שהגיע להישגים באותו יום נורא רק מפני שצה"ל נרדם בשמירה, כיצד זה צה"ל בהנהגת נתניהו לא מצליח כבר יותר מ-19 חודשים למוטט חבורת עלובים בכפכפים? ברור שיש כאן כשל לוגי קשה.
ההיבט השני נוגע בצד העובדתי, בנוגע לכוחו של חמאס ב-7 באוקטובר. לחמאס היו אז כ-30-40 אלף לוחמים, וכל מי שרואה תמונות וסרטים מאותו יום ומהאירועים שקרו מאז רואה חיילים מיומנים המצוידים היטב מכף רגל ועד ראש, מנעלי פלדיום על הרגליים ועד אמצעי ראיית לילה על הראש. לרובי הקלצ'ניקוב (שהיה ונותר נשק מצוין) יש כוונות אופטיות. נשק הנ"ט שלהם הוא אר-פי-ג'י 29, שבניגוד לדור הישן של אר-פי-ג'י 7 יש לו יכולת לחדור גם לשריון המעולה של הטנקים שלנו. היו לחמאס מאות צלפים מיומנים עם כוונות טלסקופיות משוכללות, אלפי רקטות ומרגמות, רחפנים משוכללים שבעזרתם הם שיתקו ועיוורו את מערכות התצפית שלנו, כמות בלתי תיאמן של מטעני נפץ וגם יכולת טכנולוגית להפוך פצצות נפל של חיל האוויר למטענים רבי-עוצמה. היו ויש לחמאס גם מערכות קשר משוכללות ומצלמות הנשלטות מרחוק בכל רחוב. ומעל לכל, חמאס נהנה ממערכת מנהרות של 750 ק"מ שמתוכן יוצאים אלפי פירים. אין ספק שעזה הייתה ב-7 באוקטובר היעד המבוצר ביותר בהיסטוריה, ושבהסתמך על שליטה מוחלטת באוכלוסייה ותמיכה של האוכלוסייה נוצר האתגר הקשה ביותר שצבא מערבי נתקל בו אי פעם. ב-7 באוקטובר גם חדרו לישראל כ-5,000 מחבלים בחסות ירי רקטות מסיבי, מה שנתן לחמאס יתרון מספרי עצום בכל מפגש עם חיילי צה"ל. הניסיון להציג צבא מודרני זה של מדינת עזה, שנבנה במשך 15 שנה, ככנופיה של חמושים עם כפכפים – הוא עיוות מוחלט.
ההיבט השלישי הוא המשפט הבינלאומי. עוצמת האש שמן הראוי להפעיל בשטח שבו נמצאים גם אזרחים תלויה בראש ובראשונה ביכולת הצבאית של האויב. אם האויב הוא כל כך עלוב, כפי שציין ראש הממשלה, אז הדבר משמיט את הקרקע מתחת לטיעון הישראלי כי האש המסיבית שאותה אנו מפעילים, שגם פוגעת באזרחים, נחוצה נוכח עוצמת האויב.
ההיבט הרביעי: הכסף הקטארי. הצבא של עזה הפך לכזה עוצמתי, מודרני ומשוכלל בזכות מיליארדי דולרים שנכנסו לשם. מקורות הכסף היו ארבעה: כסף קטארי, שחלקו "מולבן" על ידינו וחלקו בדרכים אחרות; סיוע איראני; "תרומות" של ארגונים איסלאמיסטיים; ומשאבים של אונר"א שנוצלו על ידי חמאס. כסף הוא משאב חשוב יותר מלוחמים, הערצה למנהיג ומוטיבציה. בלי כסף לא ניתן לשלם משכורת לעשרות אלפי לוחמים, לא ניתן לשחד שוטרים מצרים ולא ניתן להקים פרויקט מנהרות מדהים. ישראל לא נסתה לעצור את זרימת הכסף הזו. ב-2016, ובאופן מוזר, נסגרה יחידת "צלצל" במוסד שניהלה מאבק מוצלח נגד העברת כסף לחמאס, והמשימה הועברה למשרד הביטחון שהזניח את הטיפול בנושא – שכן מדוע לנסות לעצור ביד אחת כסף לחמאס וביד השנייה לתמוך בהעברת 360 מיליון דולר בשנה מקטאר?
