בספרו Un historien à Gaza שפורסם החודש, חושף פרופ' ז'אן-פייר פיליו את ממדי ההרס והסבל שראה במו עיניו במהלך שהותו ברצועת עזה בין דצמבר 2024 לינואר 2025 כחלק מצוות של רופאים ללא גבולות, בעיקר במרכז ודרום הרצועה. "שום דבר לא הכין אותי למה שראיתי וחוויתי בעזה. שום דבר. כלום", כתב בתחילת הספר החוקר הבינלאומי להיסטוריה של עזה. הוא מתאר בו טרגדיה אנושית בלתי נתפסת. ביום ראשון האחרון פירסם פיליו מאמר בעיתון הצרפתי לה-מונד, תחת הכותרת "מלחמה לא-אנושית ברצועת עזה", ובו כתב: "זוהי מלחמה שאיבדה כל צלם אנוש, שבה כללים מוסריים וחוקיים הושלכו הצידה בשם נקמה טוטאלית על פשע מחריד אחד… הרס שיטתי של מרקם החיים - בתי ספר, בתי חולים, מקלטים, מערכות מים וחשמל — כל מה שמאפשר לאנשים לחיות, ולא רק לשרוד… מה שקורה בעזה חורג מהגדרה של לחימה. מדובר בהרס מתוזמן של חברה שלמה, כאילו הייתה מטרה בפני עצמה. ההיסטוריה תשפוט את אלו שעמדו מנגד, ששתקו, שצידדו. קשה להאמין שמדינות נאורות באמת מוכנות לראות את עזה הופכת לקבר המוני".
המלחמה בעזה מתנהלת בדלתיים סגורות. לעיתונות הזרה אין גישה לרצועה. זה כנראה אומר משהו. הסיפורים מובאים לציבור הרחב דרך תמונות וסרטונים קשים ברשתות החברתיות, ועל ידי תקשורת זרה שמתעקשת להיישיר מבט. לממשלת ישראל יש הסברים: זו בינה מלאכותית, זה סטודיו הוליוודי שמנפיק סרטי אימה, אלה אנטישמים. אך לאמת, גם בעידן הפוסט אמת, יש נטייה מוזרה להיחשף במוקדם או במאוחר. ועכשיו די מאוחר.
כבר בתחילת השבוע דווח על רופאה עזתית שקברה תשעה מעשרת ילדיה. תשעה ילדים. העשירי, אדם, נותר הילד החי היחיד של הוריו. הוא פצוע קשה, כך גם אביו. מאז תחילת המלחמה נהרגו יותר מ-16,500 אלף ילדים ברצועה כתוצאה מתקיפה צבאית ישירה, לא כולל ילדים שמתו מתת-תזונה. ילדים. חלקם מתחת לגיל שנה. אלפים בני פחות מחמש.
מה להם ולחמאס. מה להם ולגורל האכזר הזה. הם לא נהרגו ברעידת אדמה. לא מדובר בפורס-מאז'ור. זהו אסון מעשה יד אדם. מלחמה שמתנהלת בשמנו, על חשבוננו. על חשבון האזרח הקטן שרוצה לחיות כאן, במדינתו, ולגדל בה את ילדיו. חיים קטנים, לא משהו מיוחד. פיזור למסגרות בבוקר, עבודה אהובה או פחות, ארוחת שישי משפחתית, בריכה מתנפחת בחצר, חופשה משפחתית בקיץ. לא משהו מוגזם. הישראלי הממוצע לא שואף ליאכטה, הוא רוצה שילדיו לא ייבהלו מאגזוז של אופנוע. לא חולם על בתים מעבר לים, אלא על בית בטוח בארצו אהובתו. בית שממנו אם נחטפים, גם חוזרים בחיים. האזרח הישראלי רוצה שממשלתו תתייחס לעתיד בחרדת קודש. שתנהג בחיים בעדינות האפשרית ובכבוד הראוי. באלה שלו, ובאלה שמעבר לגדר, מתוך הבנה שיש קשר הדוק בין החיים של ילדי הרצועה לחיים של ילדי ישראל. כשהיא לא עושה כך, היא מזלזלת בכולנו.
ולא רק שהיא מזלזלת. הממשלה והעומדים בראשה מובילים את אזרחי ישראל לאסון. ראשית, כי הם מנהלים מלחמה בלתי נגמרת שאדוותיה ילוו אותנו לדורי דורות. שנית, כי הם מעודדים אותנו לעצום עיניים. להפנות גב לערכים שלנו, לחורבן ולעצימת העיניים שידענו אנו. שרבים מאיתנו נושאים בדי-אן-איי. הם הופכים אותנו ליהודים שעוצמים עיניים כשמעבר לגדר נשרפים בני ובנות אדם. חלקם, אגב, ישראלים.
הממשלה והעומדים בראשה מובילים את אזרחי ישראל לאסון, כי הם מנהלים מלחמה בלתי-נגמרת שאדוותיה ילוו אותנו לדורי דורות. הם הופכים אותנו ליהודים שעוצמים עיניים כשמעבר לגדר נשרפים בני ובנות אדם