"הוא מתנייע כרגע עם מקל הליכה, אבל בקרוב לא יצטרך אותו", מעדכן אחד מאנשי הצוות בבית החולים בילינסון לפני הפגישה עם רס"ן מתן, סגן מפקד סיירת גולני והקצין הבכיר ביותר של הסיירת שנפצע במלחמה.
כשאנחנו נפגשים, מתן מקבל אותי בחיבוק, קב ההליכה מונח לצידו. לא בזכותו חזר ללכת וגם לרוץ, אלא בזכות אימונים וכוח רצון משוגע. והכל כדי לעמוד בחלום שהציב – לצאת באוגוסט 2025 לקורס מג"דים ולחזור לסיירת. רק שקודם יש יעד קטנצ'יק נוסף שנכתב על הלוח מול המיטה של מתן בבית החולים: תחרות ריצה נגד ד"ר טל לוריא, הרופא שמאז הפציעה באוקטובר 2024 מלווה אותו במחלקה האורתופדיה בבילינסון, והציל לו את הרגל בעזרת חמישה ניתוחים. כשהם יושבים מולי לראיון משותף ברור שהיחסים ביניהם הם לא רק של רופא ומטופל.
6 צפייה בגלריה
(רס"ן מתן וד"ר טל לוריא על המסלול. "מבחינתי מי שמצליח לרוץ עשרה קילומטר, מצליח לחזור לפקד בצבא", אומר מתן | צילום: יובל חן)
"אני מתכנן לחזור לסיירת. אחרי 7 באוקטובר לא צריך להסביר מאיפה הדרייב", מתן מכריז בפתח הדברים. "מבחינתי מי שמצליח לרוץ עשרה קילומטר, מצליח לחזור לפקד בצבא. אני מסכים שתחרות הריצה שקבעתי עם ד"ר לוריא היא רק התירוץ".
ומה אתה חושב דוקטור, מתן יצליח לחזור לסיירת?
ד"ר לוריא: "אנשים חדורי מוטיבציה מגיעים רחוק, ומתן מאוד חזק על זה. בחיים הרי אין מגבלות אמיתיות, רק אלו שאנחנו שמים לעצמנו, ובמקרה של מתן יש רק מטרות".
6 צפייה בגלריה
ד"ר לוריא ורס"ן מתן. "יש שאלות קשות של פצועים שאנחנו לא יודעים לענות עליהן", אומר המנתח | צילום: יובל חן
מתן, מה בבית חושבים על זה.
"מעדיפים לא להתייחס", הוא צוחק. "כשהתעוררתי בטיפול נמרץ, זו הייתה השאלה השנייה ששאלתי, מתי אני חוזר. הראשונה הייתה מה קרה בקרב. עם ישראל צריך מפקדים טובים בחזית שייתנו מעצמם. אני כבר 11 וחצי שנים בצבא, ואני מוכן לזה".
בזמן שיש אחרים שלא מתגייסים.
הוא מתנדנד בכיסא, שותק, לא ממהר לענות. "אני מעדיף לא להתייחס לשיוך כזה או אחר", אומר לבסוף, "כולם צריכים לשאת בנטל ולתרום, גם מי שלא יכול לעשות שירות קרבי".
הקרב | "המחבל נופל במסדרון"
אני מחזירה את מתן ל-16 באוקטובר 2024. הקרב בדרום לבנון שבו נפצע קשה, ושגבה מחיר עצום וכואב של חיי חמישה לוחמים מסיירת גולני: רס"ן אופק בכר, בן 24 מנס-ציונה, מפקד פלגה; סרן אלעד סימן טוב, בן 23 מצופים, מפקד צוות; סמ"ר אלישיב איתן וידר, בן 22 מירושלים, מפקד כיתה; סמ"ר יעקב הלל, בן 21 מירושלים; וסמ"ר יהודה דרור יהלום, בן 21 מחברון.
מתן לוקח נשימה עמוקה, מתאר:
"האירוע שלנו מתחיל יום לפני הקרב, שלישי בערב. הפלגה של אופק בכר ז"ל שובה את מפקד המתחם בכפר עייתא א-שעב, על הגבול עם לבנון. בלילה אנחנו חוקרים אותו בשטח. מתברר שיש מתחם של ארבעה מבנים של כוח רדואן שצריך לסרוק. ברביעי בצהריים מחליטים לצאת לשם, מחלקים משימות. אני כסגן מוביל את ההתקפה עם בכר. אנחנו מכניסים כוח הנדסי ועם D9 מגלים שני פירי מנהרה, שמחברת בין שני האיתורים שאותם רצינו לסרוק. אני התמקמתי באחד הבתים, ובכר בשני עם אלעד סימן טוב. במהלך סריקת הקומה השנייה, ארבעה מחבלים ששהו בבוידעם מבוטן, מתקילים את הכוח של בכר מאחור. בכר, סימן טוב, וידר והלל נפגעים במקום.
"אני שומע רעש חריג של ירי ורימונים ומבין שקורה משהו. אחרי כמה שניות, הסמ"פ של בכר מדווח לי שיש היתקלות, בכר נפל פצוע", מתן לוקח נשימה. "אני עולה מול מפקד היחידה, מכריז על היתקלות ורץ למבנה, הקשר שלי מאחורי. בסמטה, במעבר בין המבנים, עפים נתזים מירי המחבלים מלמעלה לכיווננו. אנחנו מגיעים לקומת הקרקע, שואל איפה בכר, אחד החיילים עונה שבקומה השנייה. אני מבין שיש איתו עוד פצועים, ומחליט לרוץ ולעזור עם הפינוי".
6 צפייה בגלריה
מתן מתאמן בקיקבוקסינג. "חודש אחרי הפציעה, בום, הוא נעמד על רגל אחת, ודורש ללכת להרביץ", מספר ד"ר לוריא | צילום: דוברות בלינסון
ומתן רץ, עוד לא יודע שהארבעה שנלחמו בקומה העליונה שילמו בחייהם, ושלוחמים נוספים שעלו איתם נפצעו. המחבלים שולטים בגרם המדרגות, וכשמתן מגיע בריצה צרור נורה לעברו.
"שני כדורים פוגעים בי, אחד בברך ואחד בכף הרגל. אני מנסה לא ליפול וגם מסתכל למעלה לראות מי יורה עלי, מחפש את הכוח שלנו. איך שאני מרים את הראש, המחבל זורק לכיווני רימון. אני מכריז 'רימון', קופץ שמאלה לחדר שכבר עמוס בחיילים פצועים. הקשר שלי קופץ לחדר דומה מימין", מתן לוקח פיסת נייר ומצייר מפה קטנה של האירוע, "ואיך שאנחנו מתפצלים, הרימון מתפוצץ בינינו, במסדרון".
כשאני שואלת האם בתיאור הזה יש גם פחד, מתן משיב בשלילה. "לא קיים בשלב הזה. בסוף אתה מתאמן לרגעים האלה, וכשזה קורה, אתה על אוטומט".
רסיסי הרימון פוגעים בפלג הגוף העליון של מתן. האפוד הקרמי, יגלה כעבור שלושה חודשים, סופג רסיס משמעותי שלא חודר. הוא מדווח שנפצע, מכווין כוחות תגבור, מבקש מאחד הלוחמים חוסם עורקים.
"כשהמחבלים מחליטים להסתער על קומת הקרקע אני בהכרה, שוכב על הגב, ירוי ברגל, נשק ביד אחת, המדונה של מכשיר הקשר בשנייה. מחבל נעמד מולי, הוא לא נכנס לחדר, מתחיל לירות פנימה מהמסדרון, לכיוון החיילים שחלקם פצועים וחלקם האחר מטפל בפצועים. אני יורה לכיוון המחבל".
בשכיבה.
"בשכיבה. וגם הקשר שלי יורה עליו, מהכיוון השני. בצבא מלמדים שצמד ברזל לעולם לא נפרד, אבל בדיעבד זה שקפצנו כל אחד לחדר אחר, זה מה שסגר את האירוע. שנינו פוגעים בו, והוא נופל במסדרון. שנייה אחריו עוד שני מחבלים מגיעים ומרססים את כל החדר, אחד עם מקלע רוסי ועוד אחד עם קלאצ'. כשהם יורים צרורות לחדר הם מצליחים להרוג גם את יהודה יהלום ז"ל, פוצעים עוד שני חיילים לידי, ופוגעים בי עוד כדור באגן. אני ועוד לוחם שאיתי בחדר יורים לעברם, הקשר שלי יורה עליהם מאחור. שני המחבלים נופלים לתוך החדר, אני מאיר עליהם עם פנס, רואה שהם מתים".
שקט משתרר גם בחדר שבו אנחנו יושבים עכשיו בבית החולים, עד שד"ר לוריא שואל: "רגע, זה היה בלילה?".
"זה היה בחמש וחצי בערב, הבית היה מתחם לחימה של רדואן ורוב הפתחים בו היו מכוסים. אני מסתכל על המחבלים הירויים. סט מדים, זקן, באו להילחם. אני נוגע באגן שלי, רואה שאני מאבד המון דם. עולה בקשר, אומר למפקד הסיירת שהרגנו את המחבלים, ומעדכן שאני חייב פינוי".
מתן עוד לא יודע שבקומה למעלה הפקודים שלו, בהם המפקד בכר, אינם בחיים. הוא לא יודע את זה גם כשמפנים אותו. "הבנתי רק שיש אירוע גדול כי היו הרבה כוחות פינוי, כולל שני מסוקים. וכשאני מתעורר מהניתוח הראשון השאלה הראשונה היא 'מה קרה באירוע, מה קרה לבכר'. ואז אני מבין מהפק"רית שיש חמישה הרוגים. היא לא רוצה להגיד בהתחלה, אבל אני תופס אותה ביד, אומר 'דברי', והיא מספרת".
אני שואלת איך מרגישים ברגע כזה. מתן מורט מהזקן המטופח שלו, ושותק. עיניו כמו מגששות אחרי מילים ברחבי החדר.
"אי-אפשר להסביר. בסוף זו תחושת אחריות. זה מה שמלמדים בצה"ל. אני הייתי המפקד שלהם באירוע הזה ואני מרגיש אשמה שלא הצלחתי לשמור עליהם, לעזור להם".
אשמת ניצול?
"שאלה קשה. שנייה לפני שהתחלנו לכבוש את המבנים, אני ובכר תיאמנו איזה מבנה כל אחד כובש ואמרתי: 'אני אהיה בשמאלי', המבנה שבו הייתה ההיתקלות. אבל בכר אמר, 'לא, אני אהיה שם, אתה תהיה בשני'".
הקרב היה ברביעי, ובראשון, על מיטה של טיפול נמרץ, מחובר למכשירים, מלווה באמבולנס, מתן יצא ללווייתו של אופק בכר, המפקד הנערץ.
הוא מציג תמונה. מאחורי חומת חיילים במדים, משפחה, חברים, ניצבת מיטה עליה הוא שוכב. רגלו המרוסקת נתונה בסד ברזלים.
"הרגע שבו פגשתי את ההורים של בכר ליד הקבר היה קשוח ממש. בחרנו במקצוע מורכב, וזה חלק מהאירוע הזה", הוא אומר, זע באי-נוחות, ואז היד, כמו מאליה, נשלחת אל הקב השאון על הקיר. עד עכשיו לא נזקק לו, אבל הנפש מבקשת תמיכה.
"אני ואבא של בכר בקשר, כל שבוע שולחים שבת שלום אחד לשני, אני משתדל להיות בקשר טוב עם המשפחות של הפקודים שלי שנפלו, והקשר הזה ימשיך".
השיקום | "מחשבה מייצרת מציאות"
כשהמסוק מלבנון נחת במנחת בית החולים בפתח-תקווה, עם מתן ופצועים נוספים, ד"ר לוריא המתין בחדר הטראומה. הוא זוכר לוחם מפויח, רסיסי רימון, פגיעות ירי, דימום רב, מצב לא יציב. מהר מאוד נפשו תיקשר בנפש המפקד הפצוע, אבל קודם עובדים על אוטומט. "כמו בקרב", ד"ר לוריא אומר, "רגשות כמו פחד ודאגה נכנסים להולד, מהבהבים בצד. אתה יודע שהם יפגשו אותך אחר כך, כשיירד האוטומט".
ד"ר לוריא, רופא בכיר במחלקה האורתופדית בבילינסון, הוא אדם מאופק. אחד שלא ממהר להסגיר רגשות. זה לא ממש מצליח לו כשהוא מדבר על מתן.
חמש פעמים ניתח אותו, הציל לו את הרגל, ותוך כדי למד שלא רק הנפש שלו חסונה, אלא שגם הגוף שלו אופטימי. "גוף אופטימי זה גוף שמחלים", הוא מסביר, "יש אנשים שאנחנו רואים אצלם קשר הדוק בין הגוף לנפש, בגלל זה אני מאמין בלהציב מטרות אופטימיות לפצועים. אדם חיובי שחושב קדימה, לעתיד, מחלים טוב יותר. מחשבה מייצרת מציאות".
ואתה אומר להם לדמיין את המציאות הרצויה?
"אני אומר למתן: 'כן אתה הולך לחזור לצבא, כן אתה הולך לרוץ, המגבלה היא לא של הפציעה בגוף. במקום שבו תשים את הצלב של המטרה, את הרצון שלך – לשם תגיע, ואני אעשה הכל לעזור לך'. המטרה שלי היא לגמרי לעזור לו לחזור לסיירת, כי זה מה שהוא רוצה".
המחלקה האורתופדית בבלינסון עבדה ועובדת סביב השעון מאז החלה המלחמה, וטיפלה במרבית הלוחמים הפצועים מבין ה-1,300 שהגיעו לבית החולים.
"במערכה הזו כל תורת הלחימה של פינוי הפצועים השתנתה והפכה מאוד מהירה", ד"ר לוריא מסביר. "פעם היו מטפלים בחייל בשטח, מפשיטים, בודקים. היום לא מבזבזים זמן כדי להפשיט ולבדוק. מורידים מהפצועים את חומרי הנפץ, כדי שלא יגיעו לבית החולים עם רימונים או לבנות חבלה, ואלינו הם מגיעים לבושים, עם נעלי צבא, עם הריח הקשה של שדה הקרב, וההתמודדות בחדר טראומה כשמה כן היא – טראומטית, פיזית ומנטלית".
הוא ביצע עשרות ניתוחים מצילי חיים ומצילי גפיים, אבל הליווי של ד"ר לוריא לא נגמר בחדר הניתוח. "בסוף, העבודה שלי אורכת כמה שעות. שלוש, חמש, תלוי באורך הניתוח. מה שנמשך חודשים ושנים זה תהליך השיקום. הכי כיף לי לראות את הפצועים קמים והולכים. יש פצועים שנופלים בנפש, וצריך להתאמץ כדי ליצור להם מוטיבציה מחדש. אין הרבה כמו מתן, הוא אחד ויחיד. הוא אדם ומפקד, שחייב לזוז קדימה. איך שהוא התעורר מההרדמה, כל מה שעניין אותו זה מה קרה, איך קרה, מה עשיתם, מה מתכננים, מה בעתיד, מה לוחות הזמנים, מה אפשר לעשות יותר טוב לגבי הטיפול. היה די מובן מההתחלה שמתן צריך מטרות ברורות. עבורו, ערפל קרב זה משהו שצריך לפזר, ולכן בשלב מאוד מוקדם, אחרי שסיימנו את הניתוחים, והוא יצא מסכנת חיים, נכנסנו למסלול שהיה ברור מה הידע הסופי שלו".
מה היעד הסופי?
"להבין מתי אני רץ את העשרה קילומטר", מתן מחייך.
לוריא: "מתן כל הזמן שאל שאלות. האם אוכל לחזור לפקד בצבא, האם אוכל לחזור ללכת על הרגל, יש שאלות קשות של פצועים שאנחנו לא יודעים לענות עליהן".
מתן: "בשלבים הראשונים לא כל הרופאים שבאו לבקר אותי היו אופטימיים כמו לוריא. היו כאלה שאמרו שלא בטוח שאצליח לחזור לצבא, או ללכת נורמלי, כי הפגיעה בברך קשה. אני לא הבנתי, הייתי בטוח שתוך חודש אני חוזר".
"תבקשי ממנו שיספר לך על הקיקבוקסינג", ד"ר לוריא מבקש, ומתאר: "זה היה אחד הקטעים המופרעים. אני בא אליו חודש אחרי הפציעה, עוד לא סיימנו את כל הניתוחים, הייתה תקופה קשה עם זיהום וכאבים חזקים. אחד הרופאים אמר לו שיש במחלקה ציוד של קיקבוקסינג. בום. הוא נעמד על רגל אחת, ודורש ללכת להרביץ".
"אהבתי להתאגרף גם לפני הפציעה", אומר מתן, "ובסוף, זה עוד אימון שהוא הרבה לגוף ולנפש, וכשאתה מסיים סחוט עם דופק גבוה, זו תחושה מטורפת, כמעט כמו לפני הפציעה. זה פשוט נותן עוד דחיפה לתחושת המסוגלות, לשיקום".
לוריא: "בסוף אנחנו כרופאים לומדים מהמטופלים. אין לי ספק שבזכותו יציעו לעוד חבר'ה בשיקום את האפשרות של קיקבוקסינג".
המרוץ | "נדחוף אותו פחות חזק"
רק בשבוע שעבר, אחרי שמונה חודשי אשפוז ארוכים וטיפולים אינטנסיביים, מתן עזב את מיטת בית החולים, וחזר לדירה השכורה בראש העין. הוא ממשיך להגיע לשיקום יום.
במהלך הטיפולים הפך כתף תומכת ללוחמים צעירים שנפצעו. "כמו ביחידה שלו, גם בשיקום, מתן היה מפקד ואח גדול עבור הלוחמים שטופלו לצידו. הראשון להתייצב לטיפולים והאחרון שממשיך להתאמן", אומר מנהל מחלקת שיקום בבילינסון, ד"ר מיכאל בכר.
"רק מי שנפצע יבין פצוע אחר", מתן אומר ומגלה שגם עם כמה מהחטופים ששבו מעזה, ופגש בבית החולים, נוצרו קשרים מיוחדים. "מרגש לפגוש את מי שיצאת עבורו ללחימה. הייתי מוכן להיפצע עוד 30 פעם כדי שכולם יחזרו הביתה ויחבקו את המשפחות שלהם", הוא אומר.
על מה דיברתם?
"אנחנו שיתפנו על הפציעה והם על השבי, וכל צד חושב שהצד השני הוא הגיבור. אמרתי להם: 'אתם גיבורים שבוחרים בחיים למרות המציאות המשוגעת שנחתה עליכם', והם אמרו אותו הדבר עלינו, אבל אני לא מרגיש ככה. אני הרי בחרתי להיות מפקד ולוחם. ידעתי מה הסיכון, ועליהם זה נכפה באשמתנו. כצבא לא הצלחנו לשמור עליהם ב-7 באוקטובר", הוא לוקח נשימה.
אתם מדברים על זה?
"לא. אני לא כאן מאתמול, אני כבר 11 שנים בגולני, ואני יודע להגיד לך שכל מי שהיה ב-7 באוקטובר על מדים בחטיבה, עשה הכל כדי להגן ולשמור על העוטף. גם אנחנו כיחידה קפצנו לשם מאוד מהר, ועדיין לא עמדנו במשימה. וזו המורכבות כאן. עשינו הכל, הכל, ולא הצלחנו. סדרי הכוחות, האמצעים, כל מה שהיה באותן שעות בגזרה לא הספיקו. הפסדנו כבר ב-6:29 בבוקר".
מאבקי העוטף לא זרים לו. מתן נולד בשדרות, משפחתו עזבה כשהיה בן שנתיים, אבל המשיכו להגיע בשבתות לבקר את שאר הקרובים. בחופש הגדול נהג לבלות אצל הדודים בשדרות, שגרים בבניינים שאליהם חדרו המחבלים. כשנלחם, ידע שהוא נלחם על הבית.
"אני לא בא ממשפחה קרבית, לא תיכננתי את המסלול הזה. פשוט התגייסתי והתאהבתי. עכשיו יש לי שני בני דודים שהלכו בעקבותיי והתגייסו לגדוד 12 של גולני, שם אני התחלתי", הוא אומר.
מודל, אני מציינת. "לא באמת", מתן משיב. ד"ר לוריא מביט בו בחיבה. "אם את חושבת שמתן אופטימי, את צריכה דקה עם אמא שלו כדי לדעת מאיפה זה הגיע", הוא אומר. "היא אישה שמאירה את החדר. מהימים הראשונים היא חייכה".
"הרבה בזכות המשפחה שלי בחרנו להסתכל על חצי הכוס המלאה", מתן אומר ושולף תמונה של אמו שושי, פנים מחייכות, חולצה אדומה. טעות בבחירת הצבע, הוא מציין. בכל זאת, אוהד בית"ר ירושלים.
שבועיים אחרי הפציעה, כשחגג 30, כוכבי בית"ר באו לבקר אותו, בהם טימוטי מוזי, ירין לוי ועדי יונה, "וגם אלי אוחנה הגדול", הוא מוסיף בגאווה.
"בגלל שאני 11 שנים בצבא, לא יצא לי ללכת יותר מדי לכדורגל. אבל אחרי שנפצעתי, חמישה חברים שלי מהתיכון שהלכו איתי למגרשים, הגיעו לפה עם מקרן וראינו את כל המשחקים. בהמשך הם לקחו אותי על כיסא גלגלים לכל אצטדיון בארץ".
עם כל ההערכה לבית"ר, ויש הערכה, אירוע ספורטיבי מכובד אחר על הפרק. בלוח שעליו נכתב "היעד ריצת 10 ק"מ עם ד"ר לוריא", מופיע תאריך: ה-1 ביוני, כלומר היום. זה ייאלץ להידחות מעט, כדי שמתן יתחזק עוד קצת, אבל לא יותר מדי. "זה יקרה בכל מחיר", מתן מבטיח, ומגלה שכמה ממשפחות לוחמיו שנפלו, ושמעו על הריצה, הביעו עניין להצטרף.
דוקטור, אתה בקצב שלו?
"אני ממש לא בקצב שלו", ד"ר לוריא מנמיך ציפיות, "אמרתי לעצמי, אולי נדחוף אותו פחות חזק קדימה, כי בסוף אני בן 50 והוא בן 30, לוחם על. אם אצליח לרוץ יחד איתו, וואלה, זה כבר ניצחון שלי על עצמי".
מתן: "נעשה עבורך סובב בילינסון".
לוריא: "בשבילי, עם ניידת נט"ל צמודה".
השניים צוחקים, ואז מתן מרצין. "ד"ר לוריא הוא חלק משמעותי מהשיקום שלי ואני חייב לו המון. אני לא יודע אם יש המון קשרים כאלה בין רופא למטופל. עזבי את זה שהוא ניתח אותי, אני מדבר על היחס, על זה שהוא הכי זמין שיש ואנחנו מתכתבים ומתבדחים בווטסאפ. וזה חלק משמעותי מההחלמה ומהשיקום גם כשיש נסיגה וצריך להתמודד. לא נראה לי שיש עוד פצועים שיש להם קשר כל כך קרוב עם המנתח שלהם".
תמשיכו את הקשר בעתיד?
"מסכים לי?", מתן שואל.
"מתן הוא מיוחד, ימים יגידו מה יהיה בהמשך", ד"ר לוריא אומר.
"תרשמי", מתן מפליג קדימה עם התוכניות, "יוני 2026, מגרש המסדרים בגלילות, מתן מסיים קורס פיקוד ומטה. ד"ר לוריא בטקס". •
