סיגלית לנדאו, מהאמניות הישראליות הבולטות בעשורים האחרונים, ומהמצליחות ביותר בעולם, משתתפת בקביעות בתערוכה השנתית "לחם ושושנים", שכל ההכנסות ממנה מוקדשות לפרויקטים שמעודדים שילוב נשים ערביות בשוק העבודה. התערוכה הקרובה, שזכתה לכותרת "לא מוותרים על חיים משותפים", תוצג ב-11-14 ביוני בגלריות לחם ושושנים ונולובז שבקריית המלאכה בתל-אביב, והיא נערכת בשיתוף העמותות מען וסינדיאנת הגליל. משתתפים בה 400 אמנים, יהודים וערבים.
לנדאו לוקחת חלק בפרויקט מיום הקמתו, לפני 19 שנה. בעיניה, יש חשיבות רבה לשימוש באמנות למען שיפור חיי הנשים בחברה הערבית והבטחת עצמאותן הכלכלית. "הפרויקט נקרא 'לחם ושושנים' מתוך הבנת החשיבות של שילוב האמנות, החדווה והפרנסה", היא אומרת, "ואני בהחלט רואה את התקדמות המגמה המבורכת של תעסוקת נשים בחברה הערבית".
האמנית תרמה לתערוכה הדפס בשם "מלקות", המתעד מסיק זיתים ולקוח מעבודת וידיאו שלה. גם ההדפס וגם העבודה הוצגו בתערוכות בטוקיו ובפריז. "עקבתי במשך כמה שנים אחר מטע זיתים יחסית צעיר בקיבוץ רביבים", אומרת לנדאו. "נחשפתי למערכת הכוחות הכלכלית שפועלת מאחורי הקלעים של בקבוק שמן הזית שאנחנו מציבים במטבח, ותיעדתי אותה. זו סוגיה שבסופו של דבר נוגעת לקשר הערבי-יהודי. קצת מגרדים את פני השטח, ומגלים תחום שטעון בתשוקה, ביצריות ובמטאפוריות. הכל נמצא שם – החל מעומס המלח באדמה הדרומית, שהעץ צריך להתמודד איתו, דרך עצים שמנערים ופוצעים אותם עד כלות, ורגע לפני שמוכרים אותם מניחים להם, ועד הפועלים שעובדים במסיק על אותם עצים רועדים".
ואיך זה מתכתב עם התחושות שלך לגבי המציאות העכשווית?
"אני מרגישה שכל עץ כזה הוא עץ מריבה. הגפן, הזית והיונה עם עלה הזית איבדו את הכסות הפסטורלית שייחסנו להם, וזה גם בלי שאתעד את אלימות המתנחלים כלפי בעלי המטעים הערבים".
חלק מהעבודות בתערוכה מתייחסות לאירועי 7 באוקטובר ולמלחמה. בין האמנים הנוספים שמשתתפים בה: אורי גרשט, חנאן אבו-חוסיין, כרים אבו-שקרה, עילית אזולאי, אברהם אילת, שהד זועבי, מיכל נאמן, זויה צ'רקסקי, גדעון רובין והאמניות של סטודיו רחא ברהט.
