קראתי בגאווה מטורפת על ההמצאה הישראלית החדשה שהולכת לשנות את פני המזרח התיכון ‑ יכולת הלייזר שמשמיד כטב"מים שבאים מהאוויר לכלותינו. אני מניח שכל אזרח במדינה שמח והתגאה, פחות או יותר באותה העוצמה.
ולמה אנחנו כל כך שמחים? הדבר הראשון, והוא די ברור, זה שהטכנולוגיה המדהימה הזאת מבטיחה לנו חזון של עתיד שקט יותר, עם פחות התקפות ויותר הרתעה ושינוי אמיתי מול האויבים שלנו. הדבר השני, שהוא גם כן די ברור, זה שיש פה יצירתיות מטורפת, ששוברת את התפיסה הקיימת וממציאה משהו שדמיינו רק בחלומות.
ויש עוד דבר שאני חושב שאני מאוד מתגאה בו, והוא דווקא פחות נראה לעין. אני שמח וגאה מכך שיש בעם שלנו אנשים ששמחים לנסות, להיכשל, לקום, להתנער ולבסוף להצליח.
ההצלחה הזאת, שאנחנו רואים עכשיו, בטוח לא הייתה הרעיון הראשון שהגיעו איתו. אני בטוח שבדרך היו הרבה כישלונות. ואת זה אנחנו לא רואים. כי כשאנחנו רואים בסוף את ההצלחה המטורפת, אנחנו רואים רק את ההצלחה המטורפת. אנחנו לא רואים את הדרך הארוכה, את מאות האנשים שעבדו ועבדו ונכשלו, וניסו, ולא כל כך הצליחו, והתקדמו, ופתאום הלכו צעד אחד אחורה.
ולסיכום, האמת היא שכשאנחנו חושבים על כל הדברים המדהימים שקרו פה, אנחנו צריכים להיות גאים. מכאן והלאה, הדבר הבא שצריך לעשות זה לחשוב איך אנחנו לוקחים את יכולות ההמצאה, הנחישות והמוכנות להתאמץ ולנסות שוב ושוב, ומרחיבים אותם לעוד דברים פה בישראל.
אני בטוח שהיו הרבה כישלונות, ואת זה אנחנו לא רואים. אנחנו לא רואים את הדרך הארוכה, את מאות האנשים שעבדו ועבדו, וניסו, ולא כל כך הצליחו, והתקדמו, ופתאום הלכו צעד אחד אחורה. ואנחנו צריכים להיות גאים שיש בעם שלנו אנשים כאלה