חמאס רצה עסקה שתבטיח את המשך הנוכחות שלו בעזה ואת הפסקת המלחמה; ממשלת ישראל רצתה עסקה שתבטיח את המשך השליטה שלה בעזה ואת חידוש המלחמה. המשימה שלקחו על עצמם בשארה בחבח, השליח של טראמפ לחמאס, וסטיב וויטקוף, השליח של טראמפ לישראל, הייתה מאתגרת: איך לגרום לשני הצדדים לקבל תוואי שלא מבטיח לתת להם אף אחת מהדרישות שהציבו. כמו שלימד אותנו הנרי קיסינג'ר, במצבים כאלה אין ברירה אלא לשקר. השקר הוא השמן שמחליק את המפתח פנימה, הכף שמכניסה את הרגל לנעל.
בחבח, בדוחא, הסביר לנציגי חמאס שגם עשרה חטופים חיים יקשו על ממשלת ישראל להפר את הפסקת האש – אולי יקשו עליה יותר. העדויות של העשרה שישתחררו והזעקה של המשפחות שיקיריהן נשארו מאחור יעשו את העבודה, ייצרו דינמיקה. בינתיים ייסוג צה"ל מכל הרצועה לבד מהמעטפת הפנימית שלה ויאפשר לחמאס להשתלט על חלוקת הסיוע ולהשתקם.
2 צפייה בגלריה
(הממשלה מתקיימת בזכות המלחמה, המלחמה נמשכת בזכות הממשלה: הפגנה בכיכר החטופים, שלשום | צילום: אי-אף-פי, AHMAD GHARABLI)
וויטקוף, בוושינגטון, הסביר לדרמר ולברנע, שני שליחיו של נתניהו, שהמתווה הוא אותו מתווה והמלחמה אותה מלחמה. ישראל לא תוכל להסתמך לנצח על סרבנותו של חמאס. מוטב לנתניהו לומר כן, אחרת יתמודד עם זעמו המשתלח של הנשיא.
עסקאות נעשות בנקודת זמן שבה לשני הצדדים יש אינטרס משותף; לחלופין, הן נעשות כאשר שני הצדדים משתכנעים שיוכלו להפר את העסקה ולצאת בשלום. צד אחד בסיפור הזה רוצח; צד שני נוכל. אף אחד מהם לא ראוי לאמון. לכן לא נותר לנו אלא ללוות בדמעות ובחיבוק עשרה חטופים חיים שיחזרו הביתה ו-18 משפחות שיקברו את חלליהן ויסגרו מעגל.
המספר 600 מפלצתי: 600 יום ו-600 לילה. הוא נותן ביטוי לא רק לסבלם של החטופים ולמצוקתן של המשפחות אלא גם לחוסר האונים של המדינה נוכח החידלון המתמשך. הארוכה במלחמות ישראל מול הקטן באויביה. הרבה דברים התהפכו בעולמנו ב-600 הימים האלה. שני דברים נותרו בעינם, קבועים ויציבים: הממשלה והמלחמה. הממשלה מתקיימת בזכות המלחמה; המלחמה נמשכת בזכות הממשלה. לכל דבר רע יש תקדים, אבל אני לא חושב שאפשר להצביע על מלחמה בעבר שנשלטה כך על ידי שיקולי נוחות פוליטיים.
הסתכלו על שרי הממשלה, על הנושאים שמעסיקים אותם, על רמתם האישית, על האויבים שהם רוצים להשמיד והמהפכות שהם מבקשים לחולל, על ההתבטאויות שלהם בישיבות ממשלה וברשת: אלה האפסים שעשו את ה-600.
טרגדיה ופארסה
למעשה, איראן היא מדינה גרעינית. השימוש במילה "סף" נועד רק לצורכי כיסוי, כמו מדינה אחרת, שומרת סף הרבה יותר ותיקה מאיראן. השאלה איננה אם ישראל מסוגלת לתקוף את הגרעין האיראני בלי אישור, גיבוי ותמיכה מארצות-הברית. נניח שהיא יכולה. השאלה היא מה זה ייתן, האם זה ידחה את הפריצה הרשמית של איראן למעמד של מדינת גרעין על מלא או להפך, ייתן צידוק לפריצה בנימוק של הגנה עצמית.
השבוע פורסם ששני שליחיו של נתניהו לבית הלבן, דרמר וברנע, הבהירו לממשל טראמפ שאם יגיע להסכם גרעין עם האיראנים שיהיה מנוגד לציפיות ישראל, "ההסכם לא יחייב את ישראל, כמו שלא חייב אותה ההסכם שחתם הנשיא אובמה".
כמאמר הציטוט הידוע מקארל מארקס, ההיסטוריה חוזרת על עצמה, קודם כטרגדיה, אחר כך כפארסה. לפני עשר שנים נתניהו פסל את ההסכם מכל וכל. הוא ויתר על האפשרות להשפיע על תוכנו. במקום זה פתח במלחמה נגד הנשיא בוושינגטון, כולל הופעה לעומתית בקונגרס, מאחורי גבו של הנשיא. התוצאה הייתה הפוכה: במקום למנוע הסכם, הוא דחף את ממשל אובמה למהר לחתום על הסכם, בתנאים פחות טובים.
במאי 2018, בהשראת נתניהו, טראמפ פרש מההסכם. זה היה המשגה השני: במקום למנוע את המרוץ של איראן לגרעין, טראמפ שיחרר את המושכות. הפעולה הצבאית שנתניהו ייחל לה, לא התרחשה, לא בהחלטה אמריקאית ולא בהחלטה ישראלית. בנט, שירש את נתניהו בראשות הממשלה, טען שהתיקים שמצא בנושא הזה היו ריקים. ביידן, שפתח מחדש במשא ומתן עם איראן, לא הגיע לתוצאות.
עכשיו טראמפ מנסה את כוחו. כדרכו, הוא מחפש הישג מהיר, מזהיר, מרשים: עסקת המאה. בתקשורת האמריקאית ציינו השבוע שמאז סוף אפריל טראמפ מבטיח, וחוזר ומבטיח, שהוא עומד להשיג הסכם לסיום המלחמה באוקראינה "בתוך שבועיים". "אלה השבועיים הארוכים ביותר בהיסטוריה", העיר בסרקזם כתב CNN.
טראמפ איננו אובמה. גינוני נימוס לא מעניינים אותו. הוא בחר להגיב על האיום מישראל בשיחת אזהרה טלפונית ישר לאוזן של נתניהו ובתגובה פומבית, מול המצלמות. בתקופת אובמה נתניהו רכב על גבו של קונגרס רפובליקני, שקפץ על כל הזדמנות לריב עם הנשיא. על מי ירכוב עכשיו? על הדמוקרטים שאותם איבד? על הרפובליקנים שסרים למרותו של טראמפ? מה התכלית באיום שלא ניתן לממש אותו?
איראן גרעינית היא בשורה רעה. והנה, שוב הרכבת יוצאת לדרכה, ושוב ישראל נשארת על הרציף, מובסת ומובכת. טראמפ, משיח צדקנו, הפסיק לספור אותנו.
תחי היצירתיות
מפא"ת, המינהל למחקר ולפיתוח של משרד הביטחון, מחלק מדי שנה פרסים לחוקרים שגילו מחשבה יצירתית. הטקס התקיים שלשום בבית חיל האוויר בהרצליה. שלושה צוותים צעירים שפיתחו מערכות נשק ושלושה חוקרים ותיקים התכבדו בפרסים. הפרטים היו מסווגים: נאסר על הקהל לצלם; נאסר להפיץ ברשת. המעט שנאמר חשף עולם מופלא, שבו הבלתי אפשרי הופך לאפשרי והדמיון הופך למציאות. כל מי שהיה באולם התייסר בשתי שאלות נפרדות: איפה היצירתיות הישראלית במערכת הציבורית והפוליטית, ואיפה היו כל הפיתוחים המופלאים האלה ב-7 באוקטובר.
יצירתיות היא הראי שאנחנו מבקשים לראות בו את עצמנו. מאז תחילת המלחמה מגיעים אליי אנשים טובים עם תוכניות שרקחו לפתרון בעיית עזה, בעיית לבנון, בעיית איראן. תכתוב, תפרסם, תפיץ, הם מבקשים. תעביר את זה לטראמפ, לוויטקוף, לרמטכ"ל. זה לא מעשי, אני אומר להם ומתבייש בספקותיי. איפה המחשבה היצירתית שלי.
זמי קינן, טייס ותיק בחיל האוויר שעבר לעולם העסקים, רקם תוכנית לפתרון בעיית עזה: ישראל תרכוש את הרצועה מתושביה; התושבים יעברו לסיני, לאזור שבין רפיח לאל-עריש; ארצות-הברית תחכור את האזור ממצרים ל-100-200 שנה ותפתח אותו כאזור סחר חופשי וכבסיס ימי. מדינות הנפט יממנו את הבנייה. הפלסטינים יועסקו. הסינים יבנו. מצרים תקבל כסף ממדינות הנפט ותמיכה מאמריקה והכל ייקרא על שם טראמפ. בשלב האחרון טראמפ יקבל פרס נובל.
השבוע אמר לי קינן שדיבר עם עמוס ידלין, שהבטיח לקדם את הרעיון. ידלין הוא איש רציני. כתבתי לו. "אימצתי את הרעיון כי חשבתי שהוא טוב לכולם", השיב לי. "אבל ברור לי שזאת חשיבה מערבית: הפלסטינים לעולם לא יסכימו לעזוב את אדמתם – זה הצומוד שלהם – וחמאס לא ייתן. בכל זאת בדקתי דרך האמריקאים עם המצרים. התשובה הייתה: לא בא בחשבון".
כאשר גיורא איילנד היה ראש המל"ל, הוא הגה תוכנית דומה, שביקשה ליישב פלסטינים מעזה בסיני על חשבון השטח שישראל לקחה מהגדה. חברי שמעון שיפר ואני פירסמנו את התוכנית. המצרים דחו אותה על הסף.
כשמדובר במלחמה, שכנינו יכולים להיות יצירתיים עד מאוד: ראו הפתעת מלחמת יום כיפור; ראו הפתעת 7 באוקטובר. כשמדובר בהסדרי שלום, הם מעדיפים להיות עקביים. מצרים לא סיפחה את עזה כששלטה בה, וסאדאת סירב לקבל אותה במשא ומתן שקדם להסכם השלום. הם התעקשו ומתעקשים לקבל את סיני עד המטר האחרון, לא פחות, לא יותר.
חיל האוויר מבעבע
לאחר שיאיר גולן אמר את המשפט השגוי – שגוי בעיניי – על המדינה שהורגת ילדים כתחביב, חשבתי שהוא ישלם מחיר בתמיכה בו ובמפלגתו בסקרים. מתברר שטעיתי. המשפט שימש היטב את דפי המסרים של הליכוד אבל עשה שירות גם לגולן. ציבור גדול של תומכי אופוזיציה עייף מנאומים מחבקי כל מפיו של גנץ ומפובליציסטיקה מסוגננת מפי לפיד. יש צימאון לכאסח. גולן נסע לכנס שדרות בבאר-שבע והתקבל על ידי שליחי מכונת הרעל בצעקות "בוגד". עמיתיו היו שותקים והולכים הלאה. המאבטחים היו חוצצים בינם לבין הקהל. גולן בחר להזכיר למגדף איפה היה הוא ב-7 באוקטובר (באירוע הנובה, מחלץ אנשים) ואיפה היה המגדף (בבית).
גולן הוא איש אמיץ ולוחמני. כך בצבא וכך בפוליטיקה. ההתבטאויות שלו אותנטיות. למצביעים רבים הוא מזכיר את רבין, שנהג לומר דברים קשים, מהבטן, לכאורה בלי חשבון. אפשר להבין את ההיגיון הפוליטי שגורם לנתניהו למקד את מנגנון התעמולה שלו בגולן: המטרה היא לפסול אותו ואת מפלגתו כשותפים עתידיים לכל קואליציה. בלי חירות ומק"י, אמר בזמנו בן-גוריון והבטיח שלא תקום קואליציה שלא בראשות מפא"י. בלי הערבים והדמוקרטים, אומר נתניהו. התרגיל הוא נגד בנט, לא נגד גולן.
אני לא חושב שמה שהצליח לנתניהו עם רע"ם ומנסור עבאס, יצליח עם גולן. התרגיל שקוף מדי, מאולץ מדי. אבל אי-אפשר שלא להעריך את המאמץ: נתניהו אולי מתקשה לזכור את שם בנו וממהר להלל צנחן מהכותל שאיש לא זוכר אותו מהצנחנים ומהכותל, אבל כשזה נוגע למלחמה פוליטית על חלקת האלוהים שלו, הוא לגמרי בכושר.
המציאות בלחימה בעזה צריכה להטריד אותו יותר. הסבב הנוכחי מצא את צידוקו בלחץ צבאי שאמור לרכך את עמדות חמאס במשא ומתן על שחרור החטופים. הרג האזרחים בימים הראשונים לסבב היה כבד ביותר. למרות התגובה הקשה בעולם, הוא עבר בשקט בצבא המילואים. הכל למען החטופים, אמרו בלחימה בעזה ואמרו בעורף. טייסי חיל האוויר, גם הם, צייתו וביצעו. ייתכן שמכתב המחאה שקדם למבצע גרם לתגובת נגד: המעטים שחתמו הלכו הביתה; האחרים כבשו את מחאתם.
אבל אז בא מותם של הילדים בחאן-יונס והתגובה המתחמקת של צה"ל עליו. התסיסה התחדשה. "חיל האוויר מבעבע", אמר לי אחד מבכירי החיל בעבר, לא אחד ממנהיגי המחאה. "האווירה קרובה לפיצוץ".
גולן לא התנסח נכון, אבל הצביע על בעיה נכונה. אם העסקה שגיבש וויטקוף תטורפד, הדילמה תחזור אל צבא המילואים, בחיל האוויר ובכוחות היבשה: אם המבצע לא עוזר לחטופים, רק מסכן אותם, מה אנחנו עושים שם, לאיזו תכלית. הנתונים קשים, גם התמונות. טייסים צעירים אולי מוקסמים מהגיחות לתימן, מההכנות לאיראן, מלילות ומימים של אקשן, אבל אנשי מילואים רוצים לדעת שהפצצה שהם משחררים נופלת על מטרה ראויה, שהתוצאות לא ילוו אותם אל שנתם בלילה.
