1. הראיון של איל ברקוביץ' אצל רוני קובן בכאן 11 עוד הידהד אצלנו בבית. חמי ואני עוד התפלפלנו בארוחת החג על הניסוחים המדויקים שברקו השתמש בהם. נדמה שכמו ש"צילם" את המגרש כשחקן כדורגל מחונן, כך גם בראיון הפגין שליטה מוחלטת, גמישות וחירות אין-סופית.
באותו ראיון, ככה הרגשתי, ברקו היה בשיאו. אני לא מבינה גדולה בכדורגל, אין לי זיכרונות מהביצועים שלו על המגרש, אבל רק מהסטורי טלינג, מהמונולוגים על התקופה, לא הצלחתי להוריד עיניים. היה בזה אופל, זימה, התרגשות, שיאים, חלומות מתגשמים - כל מה שהופך סיפור לבלתי נשכח.
2. כשלמדתי משחק אצל יורם לוינשטיין, דנו בשאלה מה זה "סקסיות"? המסקנה: סקסיות איננה משהו מיני, אלא החוויה לצפות באדם במיטבו. כשמישהו בשיא הכישרון - כדורגל, זמר, שחקן - מביא את כל כולו בעוצמה ובחופשיות, אנחנו נמשכים אליו. אנחנו אוהבים דברים מבריקים מיופי ומכישרון.
בלימודים דיברנו גם על "אמת" ו"אומץ" על הבמה. הנוכחות הבימתית הרצויה היא הגשמה של שלושה דברים: אמת, סקסיות ואומץ. על הבמה הולכים רחוק עד הסוף, בצורה חופשית ולא מתנצלת. כשאנחנו צופים בדבר הזה, אנחנו מהופנטים.
מה הופך הופעה לבלתי נשכחת? אולי היכולת להרגיש שאני ברגע אינטימי עם מישהו? לראות נושאים שאחד לא מעז לדבר עליהם, ופתאום מדברים עליהם בחופשיות. ובו-זמנית לראות את הנוחות של המבצע - הוא חופשי, לא נבוך, לא מתנצל.
3. בעולם הזיוף וההכחשה, בעידן הפוסט-אמת, הראיון של ברקו היה כמו מים קרים ביום חמסין. דברים נכוחים, מסרים פשוטים שאף אחד לא אומר, כנות בלתי מתפשרת ועם זאת נוחות, עד שהבנתי מדוע קיבל את הטייטל "קוסם". האומץ שלו לדבר בצורה מכבדת אך לא מכוסה על הגירושים, על היחסים, על העבודה - התמלאתי קנאה בחירות שלו. "בשבעה אנשים כבר לא באים כי יש להם סידורים אחרים", "שלושה ימים אף אחד לא זוכר אותך", "אל תפחד מאף אחד". באותו רגע התמלאתי בי אומץ. לראשונה הבנתי את הביטוי בן-חורין. איזה מקום להיות בו. מקנאה בטירוף.
