קשה להבדיל בין השוערים הישראלים. שכפול שהשתבש. כולם נראים אותו דבר: קצת הססנים בכדורי גובה, תמיד עם החיוך המתנצל של "אני פה בשביל הקבוצה". ויש את דניאל פרץ: כל תנועה שלו משדרת שליטה. גם כשהוא טועה וסופג, האיזון לא מופר. הוא לא שוער שנלחם על מעמדו. הוא פשוט שם, ברור מאליו. המנהיג. השוערים הישראלים האחרים משחקים עם אנרגיה של פקיד שמתחיל עוד יום במשרד. פרץ בועט בדלת ודופק על השולחן.
יש לו כריזמה של פעם בדור. זו לא רק היכולת. זה השקט הפנימי, הביטחון, המבט. יש בזה משהו מכביסטי, אפילו שחצני, אבל כשאתה עובר מקריית-שלום לבאיירן מינכן, כנראה הרווחת את זה ביושר. פרץ החזיר את ההילה לעמדה הזאת בנבחרת ישראל. בעולם שבו כולם בודקים איך שוער משתלב בהנעת הכדור, הוא מזכיר לכולם את האמת הבסיסית: שוער נועד להיות קודם כל חומה.
כן, הוא לא הבריק בדקות שקיבל באלופת גרמניה. אבל היה שם. השוער של באיירן מינכן. תנו לעובדה הזאת לשקוע. הוא היה יכול לעזוב בינואר, כמו שרבים המליצו לו, אבל נלחם גם על סיכויים של שברירי אחוזים כדי לשחק. עכשיו הוא בדרך לאיינדהובן. הוא לא יבוא בגישה של "תודה על ההזדמנות", אלא "אני בעל הבית".
