במונית לבית הקפה שליד תיאטרון הבימה הם דיברו בהתלהבות ביידיש, מתבלים מדי פעם את השיחה במילה או שתיים ברומנית. חצי שעה שהמונית נאבקת בפקקים התל-אביביים הבלתי נסבלים וליא קניג ויעקב בודו חוזרים לשפת ילדותם, שוכחים מכאן ועכשיו. "לשפה הנפלאה הזאת יש חן וקסם מיוחדים", אומרת קניג.
"ברומניה חיינו בעיירה קטנה שבה חיו 3,000 יהודים, אבל 5,000 איש דיברו בה יידיש, גם הגויים", אומר בודו. "לא סתם אומרים שביידיש זה נשמע יותר טוב. הרבה שואלים אותי, 'מה קרה שעברת לשחק ביידיש?' הם לא מבינים שהיידיש הייתה בתוך תוכי תמיד, שינקתי אותה מחלב אמי, כי עד גיל שבע בכלל לא דיברתי שום שפה אחרת. עבורי, לשחק בידייש זה כמו לחזור בתשובה".
עד כמה היידיש הייתה דחויה פעם?
קניג: "בשנות ה-60 יידיש הייתה דחויה בארץ. לא רק דחויה, מביכה ומביישת, אלא גם ממש אסורה, ואנחנו היינו המייצגים שלה. צבי בעלי ואני לא הבנו בכלל שזאת בושה לדבר יידיש, ואם היינו מבינים, מה היינו עושים? ההורים שלי נחשבו לשחקני יידיש דגולים ואני הייתי כל כך גאה בהם. צבי ואני לא יכולנו להפנות עורף לשלום עליכם, לאיציק מנגר, לי"ל פרץ, לסוצקובר. ב-1963, כשקיבלתי את פרס קלאוזנר, צבי כתב לי מונולוג אישי ביידיש. התחלתי להציג אותו בקבלת הפנים של האירוע, והאיש שניהל את הטקס נכנס להיסטריה והתקפת זעם. היינו עולים חדשים, עוד בקושי הכרנו את המקום, והיינו צריכים ללכת לבקש ממנו סליחה כי הופענו בשפה שהיא לא עברית".
"הקהל תמיד שואל אותי, למה אתה משחק ביידיש ולא בעברית?" אומר בודו. "מה אכפת לכם?! אני אוהב את השפה הזאת מכל הלב. שאלו פעם את חיים טופול למה הוא משחק בבריטניה באנגלית? לא! שאלו פעם את כל אלה שנסעו לשחק בגרמניה, כמו יוסי ידין, 'למה אתה משחק בגרמנית?' ידין אמר, ובצדק, 'בכל מקום שאני משחק בו, אני שחקן. בכל שפה'".
"אהבה שמעטים זוכים בה"
בודו, בן 94, שחקן תיאטרון יידישפיל זה עשרות שנים, מככב בשנים האחרונות בסדרה הפופולרית "קופה ראשית". קניג, בת 95, כלת פרס ישראל והגברת הראשונה של התיאטרון בארץ, שיחקה בעשרות תפקידים בתיאטרון הבימה מאז הצטרפה אליו לפני יותר מ-60 שנה. "ביחד אנחנו 189 שנים של תיאטרון", מתגאה בודו, וקניג מחייכת בהסכמה. "קשה לשבור את השיא הזה", היא אומרת, והוא מהנהן בהסכמה.
עכשיו, 27 שנים אחרי מותו של צבי שטולפר, אהבת חייה, חוזרת קניג לשחק ביידיש, בהצגת היחיד המרגשת "הערב עם ליא קניג" (ליא קעניג – אויף דער יידישער בינע!), אותה ביים, עיבד וערך ד"ר יניב גולדברג, ויש בה, לצד שירים, סיפורים ומערכונים של גדולי הסופרים והמשוררים ביידיש, גם את המונולוג שבגללו נזרקה בבושת פנים מבימת הפרס ב-1963. "אם צבי היה היום איתנו הוא היה כותב לי כמה קטעים חדשים, עם התייחסות עוקצנית למה שקורה כאן, והיה מתרגש לראות אותי על הבמה עם החומרים האלה", היא אומרת.
למה החלטת לחזור לשחק ביידיש דווקא עכשיו?
"כבר מזמן רציתי לעשות ערב כזה, כי אני מאוד אוהבת את הספרות ביידיש, מה עוד שאני מתגעגעת לצבי ואין יום שאני לא חושבת עליו. זאת הייתה חגיגה לעשות איתו את המופעים המשותפים שלנו ביידיש, שאיתם הופענו לא רק בארץ. הוא היה שחקן מחונן שכתב לי דברים נפלאים.
"כשהכרתי את צבי הוא היה בחור יפה תואר, פייטן צעיר ואיש שיחה מקסים ואינטליגנטי. הוא חסר לי כחבר, כיועץ, כמאהב, וכאדם ששמר עליי ועטף אותי באהבה גדולה שמעטים זוכים בה. רציתי שיגשים את החלומות שלו, אבל צבי החליט להקדיש לי את החיים שלו. אם היית שואל אותו, 'אתה מצטער שהקדשת לליא את כל החיים, ולא למענך?' הוא היה אומר, 'אני בשום פנים ואופן לא מצטער, ליא היא האהבה הגדולה שלי, היא ואני זה בן אדם אחד'. אבל אותי זה עדיין מעציב".
"מבקשים סלפי-שמלפי"
קניג נולדה בעיר לודז' שבפולין, להורים שחקנים. אמה, דינה קניג, הייתה שחקנית מוערכת בפולין וברומניה. אביה, יוסף קאמיין, ודודה היו חברי הלהקה הווילנאית "די ווילנער טרופע". במלחמת העולם השנייה, חיו ליא ואמה בצ'רנוביץ שבאוקראינה ובבסרביה שבמולדובה, ובהמשך נמלטו לברית-המועצות, לאזור אוזבקיסטן הסובייטית.
בודו נולד בשם יעקב בודואגה בעיירה שטפנשט שברומניה. במהלך מלחמת העולם השנייה נדד עם אמו ועם שתי אחיותיו לעיירה בוטושאן. בשואה הועסק בניקוי מוסדות, בפינוי שלג מהכבישים וכעובד מטבח עבור הגרמנים. ב-1950 עלה לישראל. הוא שירת בלהקת פיקוד דרום ובלהקת פיקוד מרכז, ושיחק ברוב התיאטראות בארץ ובלא מעט סרטים.
"ללהקת הנח"ל לא קיבלו אותי", הוא מגלה. "עשיתי באודישן את 'על השחיטה' של ביאליק. סמלת התרבות המליצה לי לעשות. היא אמרה, 'קח, זה יופי של מונולוג'. עם מונולוג כזה, לא פלא שלא התקבלתי".
לפני 11 שנים איבד בודו את אשתו אסתר למחלת הסרטן. "היא הייתה הכל בשבילי", הוא אומר. "הילדים שלי הציעו לי פעם לחפש מישהי אחרת. אבל אתה לא יכול, אם אתה חי עם אישה 50 שנה, שמישהו יחליף אותה. לא היה ולא יהיה מישהו כמו אסתר המקסימה. היא הייתה המבקרת שלי. אומרת לי מה חשבה על ההצגה. רק לה שמעתי. האמנתי לה יותר מאשר האמנתי לבמאי או לעוזר הבמאי".
לשולחן שלנו ניגשו לא מעט מעריצים של השניים. כבר שנים שקניג לא יכולה ללכת ברחוב בלי שאנשים יאמרו לה כמה הם אוהבים אותה. בשנים האחרונות, בזכות "קופה ראשית", גם בודו הפך לאליל ההמונים. "לא פעם אני פוגש סבא ונכד", הוא מספר. "הילד אומר, 'הנה צ'יבוטרו', והסבא אומר, 'זה יעקב בודו מהתיאטרון'. אני לא יכול לשבת לאכול במסעדות או להיכנס לסופרמרקט, כולם ניגשים אליי ומבקשים סלפי-שמלפי, אבל אני כמובן לא מתלונן. אני מאושר. הרי כל שחקן רוצה כמה שיותר אהבה. אתה לא יודע מה קורה ליד הבית שלי, כיתות שלמות של ילדים מחכים לי שאספר להם על הסדרה, ואני יורד ומספר להם".
איך הגעת לסדרה?
"במקרה. אמרו לי שמחפשים מישהו שיעשה שם כמה דקות. הסוכנת אמרה לי, 'אולי יהיו לך יומיים-שלושה צילומים, כמה רפליקות', אבל הם כנראה ראו מה אני מסוגל לעשות. מאז אני לא מפסיק להצטלם".
קניג, שמשחקת עכשיו בהצגה "מרציפנים" בתיאטרון הבימה, תעלה בעוד שבועיים בהצגה חדשה, "משהו טוב", שכתבה איליין מרפי ומביימת לילך סגל, כשלצידה ישחקו מאיה מעוז ונעמי הררי. זהו סיפורן של שלוש נשים, שלושה דורות, סבתא, אמא ונכדה, שמגלות את עצמן והאחת את השנייה, כשבמהלך שנה יוצאת דופן הן חוות אהבה ואובדן, אכזבה והתפכחות, אבל גם משהו טוב.
איך את מספיקה לשחק כל כך הרבה?
"אנחנו רגילים לעשות את זה. אלה החיים שלי כמעט מאז שנולדתי. אני לא יכולה להסתדר בלי תיאטרון. התחלתי לשחק ב-1949. פה ושם אמנם היו לי הפסקות, אבל רוב הזמן שיחקתי. תיאטרון הוא מקצוע מאוד יפה. אנחנו לומדים בו לא רק את המחזה, אלא גם על בני האדם. כל תפקיד נותן לך עולם ומלואו של דברים והפתעות.
"אבל אל תשכח שדברים השתנו. פעם היו הרבה יותר הצגות. אם היית עושה הצגה, היית משחק בה לפחות 30 פעם בחודש. אם לא שיחקת 30 פעם בחודש, כאילו לא עשית אותה. היום, אפילו בהבימה, כל הצגה רצה שלוש-ארבע פעמים בחודש, לפעמים אפילו פעם אחת, בין השאר מפני שיש הרבה יותר הצגות. לשחקנים שהמשכורת שלהם תלויה במספר ההצגות שהם עושים בחודש, קשה להחזיק ככה בית".
"מקדשים את הנעורים"
הם משתדלים לא לחשוב יותר מדי על הזִקנה. "בגיל כמו שלי לא עושים הרבה תוכניות - מהיום למחר זה מספיק, או מקסימום לחודש הבא. לא צריך להגזים", אומרת קניג ומחייכת. "בגיל כזה צריך להיות צנוע. בינתיים אני מודה על כל יום שעובר. אני לא רוצה לשבת ולחכות למלאך המוות. ברגע שארגיש שאני לא יכולה לשחק כמו שאני אוהבת, אגיד שלום לכולם, לא אתן לעצמי להתבזות על הבמה. בארץ אתה מת עוד לפני שנולדת. מקדשים כאן את הנעורים. שחקניות בנות 30 נחשבות מבוגרות. הרגליים שלי די בסדר, פשוט קשה לי ללכת עליהן, לכן אני צריכה את העגלה (הליכון). לקהל ממש לא מפריע שאני עם משחקת עם הליכון".
"אי-אפשר לעצור את הזִּקנה", אומר בודו, "אבל גם לא תעשה כלום כדי לזרז אותה. אני במקצוע הזה כבר יותר מ-70 שנה וכשאני עולה לבמה, אני מקבל מחיאות כפיים יותר מאשר לפני עשר שנים וזה נפלא. אהבת הקהל היא תרופה טובה ומתכון לבריאות, אבל היום כבר קשה לי להחזיק שעתיים על הבמה.
"אני אשקר אם אגיד לך שאני לא מרגיש את הזמן. אני מרגיש כאילו אני נמצא על שפת הים, וטובל את הרגל במים. הים מתקרב, אבל בינתיים הוא עוד לא מגיע אליי ומכסה אותי. שיחכה קצת, הממזר. למזלי, הגנים שלי טובים. כמה זמן אני אחזיק, רק אלוהים יודע. היה לי במשפחה דוד שהלך לעולמו בגיל 101. אני לא רוצה להגיע לגיל הזה. אם למות, עדיף מדום לב".
הבדידות יותר מעיקה?
בודו: "כל החברים שלי וכל השחקנים ששיחקתי לידם כבר אינם. עכשיו גם חיים טופול איננו. למזלי שמוליק עצמון הנהדר עוד פה. הילדים שלי דואגים לי יותר מדי. אם הם מתקשרים ואני לא עונה, הם מיד באים, שואלים מה קרה. לא קרה כלום, תירגעו!"
קניג: "יש לי המון חברות וחברים שאוהבים אותי ודואגים לי. וכשיש לך בנוסף גם קהל כזה, אתה לא יכול להרגיש לבד".
מה יהיה עם התיאטרון ביידיש בלעדיכם?
בודו: "אני מקווה שהיידיש והתיאטרון היידי יחיו לנצח, אבל לך תדע".
קניג: "אין הרבה צעירים שמדברים יידיש משום שלא תירגמו מספיק את הסופרים והמשוררים הגדולים. אמרו שלא צריך והיידיש תלך ותיעלם. כל קאקער העז לעשות מזה צחוק, אבל זאת אחת השפות היפות בעולם". •
