מהפוסטר וגם מהשם הדביק "כשקיץ הופך לסתיו", זה נראה כפרודיה על קיטש צרפתי: סרט שנשים גוררות אליו את בעליהן המקטרים לעצמם בשקט ב"שלישי בשלייקס". כפר ציורי ושליו, כנסייה במרכזו, פכפוך נחל, עלי שלכת, סבתא חביבה (הלן ונסן) וחברתה משכבר הימים (ז'וזיאן בלאסקו), שאוהבות לפטפט בצד הדרך בעודן קוטפות פטריות. כן, דווקא פטריות.
אל הכפר והסבתא החמודה מגיעים לביקור נכדה האוהב ובתה העצבנית מהעיר הגדולה. הבת שהגיעה באיחור בגלל הפקקים לחוצה מהגירושים, ורק רוצה לחזור הביתה לפריז. אולי הסבתא הנמרצת ובתה המתוסבכת ישלימו במהלך שעתיים של סרט? אולי, אבל קודם נשב לאכול. בארוחת הצהריים מגישה הסבתא לבתה ולנכדה כמה מהפטריות שקטפה, צלויות עם קצת שום. כן, דווקא פטריות. כל מי שראה מותחן או שניים בחייו (או אכל בלחץ רב פטריות שנקטפו ביער, אלוהים, למה יש אנשים שעושים לעצמם את זה?) תוהה לאן הדברים יתפתחו מכאן.
תיארתי בפירוט יחסית את רבע השעה הראשונה של הסרט, כי הוא עצמו קצת מזכיר פטרייה: חמים, נעים, חורפי, יפה לעין ואולי טיפה רעיל וזדוני. הוא תוצר חמקמק טיפוסי של הבמאי הצרפתי השובב והוותיק-כבר פרנסואה אוזון ("שמונה נשים", "צעירה ויפה"). אוזון אוהב כבר כמעט 30 שנה ללהטט בין ז'אנרים ומקצבים - לפעמים פעמיים בשנה - בין סרטים שיכולים להיות דרמות היסטוריות רגועות, מלודרמות מלאות כעס או מותחנים פרובוקטיביים בכוח. גם איכות הסרטים, יש לומר, נעה בין קצוות: מעדנים עד בלתי נסבלים.
"כשקיץ הופך לסתיו" הוא לכאורה סרטו הנינוח והבורגני מכולם של אוזון, אבל רק לכאורה. כלומר, הוא עדיין אותו סרט "'שלישי בשלייקס" שסבתות ינהרו אליו עם חברות כדי לחסוך לעצמן טיול לצרפת, אבל הוא גם משהו יותר. זה סרט שבו בכל רגע אדם יכול להזיק לקרוביו, ואינו יודע לומר בדיעבד אם התכוון לכך או לא. קצת כמו הסבתא במרכזו, יש חשד קל (ונוח, מבחינה פלילית), שהסרט קצת לוקה באלצהיימר ראשוני, עם "חורים" בזיכרון שלא מאפשרים להגיע לפתרון ברור לכל.
כשם שהוא "סרט סבתות" אבל לא בדיוק כזה, "כשקיץ הופך לסתיו" הוא גם לא במאה אחוז מותחן. זהו סרט קטן ומוזר שחי בין העולמות. יש עוד פרט סביב גיבורתו שמתגלה די מוקדם אבל לא נחשוף כאן, שמשנה בהדרגה את הפרספקטיבה עליה, והופך אותו גם לסרט עצוב למדי על אשמה בצל הזִּקנה.
ואולי במובן הזה מדובר בסרט פנסיונרים אמיתי: כזה שבא חשבון עם חוסר היכולת שלנו להשלים באמת עם הטעויות שלנו בחלק האחרון של החיים. "כשקיץ…" אינו "קולנוע גדול" בשום צורה, ומשהו בארומה הצרפתית המרוצה מעצמה בכל זאת ישגע חלק מהצופים (הבנו, הכפרים שלכם יפים), ובכל זאת, בדרכו מדובר בקולנוע מעדן.
