1. עת לגט
גם ביום הכיפורים הקרוב, שלפי התכנון האחרון יחול בסמוך מאוד למערכת הבחירות, ישירו בבתי הכנסת הספרדיים את הפיוט "אברח ממך אליך – ואתכסה מחמתך בצילך". אריה דרעי – וכמותו גם חבריו האשכנזים – יחשוב לא רק על הקדוש ברוך הוא אלא על בנימין נתניהו. הרי הודעתם על פיזור הכנסת תוביל אותם, במקרה הטוב, לזרועות אותו נתניהו באותה קואליציה באותו מצב בלתי פתיר.
העסקנים החרדים מתחלקים בימים אלה לשניים: אלה שמאמינים שסערת הגיוס חולפת, שסדר היום ישתנה, שממשלת מרכז־שמאל תסדר בקלות פטור לכולם מהיועמ"שית ומבג"ץ, דבר שממשלת ימין לא מסוגלת. ויש את אלה שמבינים שעל הכף מונחת הכרעה היסטורית: לא אם לצאת מהממשלה הנוכחית, אלא אם להיות חבר בקואליציות בעתיד הנראה לעין.
5 צפייה בגלריה
(דרעי. איך הוא יוכל להגיד שביבי צריך אריה חזק, רגע אחרי שפירק לו ממשלה? | צילום: אלכס קולומויסקי)
לפני שמונה שנים נתקלו המאמצים להסדיר את סוגיית החרדים והגיוס בקיר: הבג"ץ המפורסם שפסל את חוק הפטור ב־2017, ובדיעבד הפריד בין ליברמן ובין הימין ופתח את עידן הסחרור הפוליטי. כעת מתנגשת בקיר הפוליטיקה החרדית כולה. החרדים מזמן אינם לשון המאזניים של המערכת, אלא בשר מבשרו של מחנה הימין. אם מישהו משלה את עצמו שהציבור הזה ישלים לאורך זמן עם שותפות בממשלת מרכז־שמאל, הוא חי בסרט. כנ"ל גם מי שחושב שגולן ולפיד, בנט וליברמן, הם כרבין ופרס, בייגה ופואד. אין שלום בפתח ולכן גם אין סיבה לחבוש בשבילו שטריימל. אם יש, בדוחק, רעיון מארגן של האופוזיציה, הרי הוא אנטי לנתניהו ואנטי לחרדים. כל ממשלה חדשה תתקשה מאוד, גם אם תרצה ממש, לסדר לחרדים חוק גיוס מקל. שלא לומר שגם בג"ץ לא אותו בג"ץ. הרי אפילו אם קונים את הקונספירציה שבג"ץ השמאלני הגן על ממשלות שמאל, אין מדובר עוד בבית משפט על טהרת החילונים מרחביה, אלא בשליש מהשופטים שנמנים עם הציונות הדתית.
הסיבה העיקרית להחלטת הרבנים לנטוש את הספינה היא כמעט תיאולוגית: חוסר יכולת להשלים עם מצב של גזירות על ציבור לומדי התורה. אנחנו נעשה את ההשתדלות שלנו, אמר ח"כ יעקב אשר, עכשיו שהקב"ה יעשה את שלו. בלי להסתכן בתחזיות, נראה שמשיח לא יטלפן הפעם. היתרון העיקרי בחברות בממשלה הוא התקציבים (שפיצו ולמעלה מזה על כל קיצוץ בהוראת בג"ץ והיועמ"שית). בממשלה הבאה יהיה מדובר בגזירות שיגרמו לחרדים להתגעגע למס על משקאות ממותקים ועל כלים חד־פעמיים.
ולכן הבחירה לפזר את הכנסת היא בעצם בחירה ללכת לאופוזיציה. חלק מהסיעות החרדיות עשויות לרזות משמעותית. למשל, דרעי לא יוכל להגיד שביבי צריך אריה חזק, רגע אחרי שפירק לו ממשלה. האחרות, בעיקר אגודת ישראל, עשויות ללכת בדרכי הפלג הירושלמי ולצאת בהדרגה מהמשחק הפוליטי, שכבר לא מאפשר שטיקים כמו פעם. מה הפלא שהן עדיין מקוות לתפנית שתשאיר אותן בפנים.
2. נשוא הזעם
בזמן שממשלתו חישבה להתפרק ישב נתניהו באולם בלי קליטה מתחת לקרקע וחיכה שהשופטים יחזרו. כדי להפיג את המבוכה – גם לראשי ממשלה יש כזו, מתברר – נתניהו התעניין אצל אחד הנוכחים מה הוא קורא בימים אלה. "קראת כבר את הספר 'מר הפקרה'?" שאלה אותו פעילת שמאל. "טרם הספיקותי", השיב לה נתניהו. "הוא לא קורא ספרות בדיונית", צעק פעיל ימין.
אולי חשב שם על מה שצפוי לו בבחירות ככל שתתקיימנה באוקטובר הקרוב: דוד זיני לא יהיה ראש השב"כ, הוא לא ימנה נציב שירות מדינה, היועמ"שית לא תודח. אף פלסטיני לא יהגר מעזה לפני הבחירות, וגם שינויים בלחימה ייתקלו בבעיות משפטיות. אפילו יונתן אוריך לא יוכל לעבוד איתו בקמפיין, בשל ההרחקה מלשכת ראש הממשלה.
יולי אדלשטיין, נשוא זעמו, דחה בתוקף את הטענות והחשדות שלפיהם הקשחת העמדות מצידו היא פרי סיכום חשאי על שריון אצל בנט, ליברמן או גנץ. ככל שהוא מתכנן את המשך הקריירה בליכוד, הוא יכול לבנות על תקדים סמוטריץ' 2021: אז הליכוד זעם עליו כשהטיל וטו על שותפות עם רע"ם, גוזר בכך אופוזיציה. אבל רגע אחרי שקמה ממשלת לפיד־בנט נאלצו כולם ליישר איתו קו ולהתגולל על עבאס. כך גם הפעם: אם הולכים לבחירות על חוק הגיוס, זה אומר שגם הליכוד יצטרך להחצין ולהקצין עמדות נגד החרדים.
מה שהטריף את החרדים הוא לא רק הדרישות החדשות שהציב אדלשטיין בפגישה השבוע, אלא הודעתו לעיתונות שקבעה שהפגישה "התקיימה ברוח טובה". למה אתה מטיל סנקציות גם אם כולם יתגייסו, תהו החרדים, למה שאנחנו נקבל פחות מהערבים. למה, אם כל כך חשוב לכם לימוד התורה, אתם דורשים את המשך התוכנית האקדמית לבני ישיבות, השיב להם, וחתם בבדיחה רוסית על ההוא העירום שאמרו לו: "או שתשים בגד ים, או שתוריד את הצלב".
3. עמוק בבוס
לבני גנץ היה יומן מלחמה. הוא החל לכתוב אותו ביום חמישי שאחרי הטבח: "12/10/23: הממשלה הושבעה, אנחת רווחה בכנסת ובסקרים שמקווה שלא יתפרסמו. כל זה ישתנה בהמשך כשעוד יגיעו זמנים קשים". הזמנים הקשים הגיעו, אבל באופן קצת שונה משהשתמע.
השבוע תמלא שנה לפרישת המחנה הממלכתי מהקואליציה. המפלגה שהחלה את המלחמה עם 37 מנדטים נמצאת היום עם שמונה. לטעון שזו תוצאה של הפרישה מהממשלה יהיה לא מדויק: בשבוע שבו עזבו גנץ ואיזנקוט הם אמנם היו עדיין המפלגה הגדולה בסקרים, אבל עם 23 מנדטים. פירוק ממשלת האחדות לא יצר את התופעה, אבל אכן לא הצליח לבלום אותה.
גנץ ואיזנקוט מתעקשים שהפרישה לא נבעה מלחץ משמאל. שר הביטחון לשעבר מחליף טלפון כל חודשיים, לא בשל חשש מפריצה איראנית אלא בגלל מתקפות גידופים של קפלניסטים, שמלוות אותו כבר שנים, עוד מאז הצטרף לממשלת הקורונה. הסיבה, לדבריו, היא חוסר ההשפעה בממשלה. לגנץ יש תרשים ששירטט עוד בנובמבר 2023 עם מפת השליטה בעזה: כוחות צה"ל בציר מורג, בציר נצרים, בציר פילדלפי ובפרימטר. הוא משוכנע עד היום ששגיאות טקטיות של הצבא והארכה פוליטית של נתניהו את המלחמה מנעו את השגת המטרה בלי לחכות 600 יום.
הסיבה להמשך הירידה בסקרים אינה עזיבת הממשלה, אלא בראש ובראשונה מה שנראה כהפיכת חצר שקטה ומנומסת במחנה הממלכתי. איזנקוט מקפיד לא להתחייב באף ראיון על קבלת מנהיגותו של גנץ בכל תנאי. הציבור חושב לעצמו: אם מספר 2 לא בטוח במספר 1, למה שאנחנו כן? הסיפור של בנט הוא על כוונתו להחליף את נתניהו, והסיפור של איזנקוט – על האפשרות שיחליף את גנץ. מאמצי־על ושעות רבות של פגישות מושקעים ביישוב המחלוקת ביניהם על פתיחת השורות במחנה הממלכתי, בטח כשבחירות אולי בשער.
ולכן מוקדם עדיין לסכם את הקריירה הפוליטית של בני גנץ. קודם כל, כי אין טעם: ההספדים כבר נכתבו לפני בחירות 2021, כשממש כמו היום, בנט החל כמפלגה הגדולה בסקרים וגנץ דישדש סביב אחוז החסימה. אבל בעיקר בגלל שהמנדטים של המפלגות הקיימות קשיחים יותר משל בנט. גנץ ולפיד, גולן וליברמן נדרשים להתייחס לכל אירוע ולהתמודד עם החיים עצמם, כולל סיטואציות לא נוחות (לקרוא לבר להתפטר או לא? לברך על מינוי שרביט וזיני או לוותר?), בעוד בנט נמנע מחיכוך מציק עם סדר היום הלאומי. אם יצליח להימנע מכך עד הבחירות זה כמובן מושלם מבחינתו, וזה גם התכנון האסטרטגי. אבל אם לא, וסביר שמתישהו יהיה חייב לפתוח את הפה, הוא בבעיה.
לכן גנץ מעריך שהמספרים של בנט הם ריאליים, לא נומינליים. למה הדבר דומה? למי שרואה בדוחות מקרן הפנסיה סכום יפה מאוד שמחכה לו בפרישה, הוא רק לא מודע לכמה תאכל ממנו האינפלציה. ולגנץ אין שום כוונה לצאת לפנסיה מוקדמת.
4. פה זה לא אירופה
התופעה העולמית של הדור הנוכחי היא דעיכת הימין הממסדי. ברוב מדינות המערב קורסת מפלגת השמרנים המרכזית, ההיסטורית, לטובת הימין הפופוליסטי שמימין לימין. בארצות־הברית טראמפ בלע את הממסד הרפובליקני הישן, והופך את המפלגה של הסחר החופשי לתנועת MAGA בדלנית של תעריפים ומעמד הפועלים. בגרמניה הימין הקיצוני עולה (משפט מעורר חלחלה). הקנצלר החדש פרידריך מרץ מהשמרנים חזר רק אחרי השפלה רבתי בפרלמנט. בהולנד חרט וילדרס האנטי־מוסלמי ופרו־ישראלי החזיק את ממשלת הקואליציה עד שמאס בה השבוע. המפלגה השמרנית של צרפת היא כבר היסטוריה נשכחת. משפחת לה־פן שולטת בימין קרוב לדור ומתקרבת בכל פעם עוד קצת לנשיאות.
עכשיו הסיפור הגדול הוא בריטניה, מולדת המתינות, אם המפלגות השמרניות בעולם. ביקור קצר בפרלמנט בשבוע שעבר הזכיר היערכות לצונאמי על חוף בתאילנד. הלייבור זכתה בבחירות אחרי שקצה בשלטון השמרנים בן 14 השנים. אבל מאז ראש הממשלה סטארמר צולל, ואיתו – במפתיע – גם מפלגת האופוזיציה הראשית.
במקום הראשון בסקרים נמצאת עכשיו מפלגת הרפורמה בראשות הבדלן מתנגד ההגירה נייג'ל פראג', המקבילה הישראלית של פייגלין פינת בן גביר. הוא זוכה לתמיכה גם ממעמד הפועלים של הלייבור וגם מציבור שמרני גדול, והתוצאה עשויה להיות ניצחון של מפלגה שלישית, בפעם הראשונה אחרי יותר מ־110 שנים.
יש רק מדינה אחת שבה הימין הרדיקלי (אצלנו נהוג לומר "משיחי") מתקשה להמריא. שיא כוחו נרשם בבחירות האחרונות, כעשרה אחוזים מהקולות. מאז, על פי הסקרים, הוא אפילו קצת נחלש: סמוטריץ' מתנדנד על גבול אחוז החסימה ובן גביר נע בין שישה לעשרה מנדטים. איך זה יכול להיות במדינה שמואשמת תדיר בצימאון לדם ואכילת ערבים לארוחת בוקר? גם אם מקבלים תפיסה פחות אנטי־ישראלית, עדיין ניתן היה לחשוב שדווקא מי שחשוף לטרור איסלאמי יותר מכל מדינה מערבית אחרת ייטה ימינה יותר משאר העולם. ובכן, הסיבה, כמו כל דבר במדינה, היא נתניהו. כמנהיג הוותיק ביותר שעדיין מכהן בעולם המערבי, הוא בעצם שריד ארכיוני מהלך לעידן שבו שמרנים כמו ג'ון מייג'ור, הלמוט קוהל וג'ורג' בוש שלטו ביד רמה. הציבור הימני רגיל להצביע לו ולא רואה מתחרה לראשות הממשלה במפלגות הגוש האחרות.
אפשרות נוספת היא שנתניהו עצמו דווקא השתנה, והשבירה שלו לכיווני סיפוח, אנטי־דיפ־סטייט ועידוד הגירה מאפשרת לתומכים הרדיקלים יותר שניים בכרטיס אחד: גם מפלגה שמרנית גדולה וגם מפלגת מחאה. אם ההיפותזה הזו נכונה, הרי כשנתניהו יפרוש, תוצאות הבחירות עוד יגרמו גם לגדולי שונאיו להתגעגע לימים של ראש הממשלה הממלכתי והמתון ההוא.
הכותב הוא עיתונאי חדשות 12
