בנימין נתניהו נולד ב-21 באוקטובר 1949. ב-21 באוקטובר 1998 בשבע בבוקר דפק אחמד טיבי על דלת הבקתה שבה שוכנו נתניהו ורעייתו שרה באחוזת וואי, סמוך לוושינגטון. טיבי היה יועץ הרשות הפלסטינית לשיחות, שהסתיימו לאחר יומיים בהתחייבות של נתניהו למסור לרשות עוד 13 אחוז משטח הגדה. הפלסטינים קראו בגיליון "ידיעות אחרונות" מאותו בוקר על יום ההולדת, ונכנסו לפעולה: זר פרחים אורגן, כרטיס ברכה צורף, חתימתו של יאסר ערפאת, ידיד ושותף, התנוססה עליו, וטיבי השלים את המשימה ברגליו. נתניהו יכול היה לחשוב על חברים קרובים יותר לחגוג איתם את יום ההולדת שלו, אבל זה מה שהיה.
והנה, זה עלול לקרות לו שוב: לפי הערכה ששידר עמית סגל בערוץ 12, התאריך המסתמן לבחירות הוא 21 באוקטובר 2025. האם נתניהו יעמיד את עצמו להכרעת הבוחר ביום ההולדת שלו? לא סביר. נכון לכתיבת שורות אלה, ביום חמישי בבוקר, שום דבר לא סגור – לא פיזור הכנסת, לא תאריך הבחירות ולא המשך ההשתמטות החרדית. הפוליטיקאים מחפשים בנרות נוסחה מתחכמת שתתיר את הפלונטר שהם יצרו. כך לכאורה. אבל הדרמה הרבה יותר גדולה, הרבה יותר משמעותית.
יש לנו ממשלה שנשענת על תמיכה של רוב יציב בכנסת. כל חברי הקואליציה הזאת רוצים בהמשך קיומה, לפחות עד מועד הבחירות החוקי, בעוד שנה וחצי, ובעצם לנצח. זה גם הרצון הבסיסי של רוב הבוחרים שלהם: הם תומכים בגוש ותומכים בנתניהו. לכאורה, גן עדן: גוש אחד, זהות אחת – ימין – מנהיג אחד. רק תקלה קטנה אחת מעיבה על השלמות: הדבק שמחבר ביניהם הוא הדבק שמונע מהם להתמודד עם הבעיות האמיתיות של ניהול מדינה. הם משפחה לא מתפקדת.
נתניהו, בשיחה עם רב חרדי ששודרה השבוע בערוץ 13, תולה את האחריות למשבר עם החרדים בשר הביטחון גלנט וברמטכ"ל הרצי הלוי. רצה לקלל ויצא מברך: לפני שנה ויותר הבהירו לו גלנט והלוי שסרבנות החרדים הפכה מבעיה מוסרית לבעיה ביטחונית דוחקת – אין לצבא די כוח אדם לנהל את המלחמה. אם אתה לא יכול לגייס את החרדים, תביא לנו כוח אדם ממקום אחר, אמר לו אחד מהם. נתניהו, כדרכו, בחר לא להחליט – לא גייס את החרדים, לא הפסיק את המלחמה. הוא ניסה לקדם חוק שנועד להכשיר את ההשתמטות. אישור החוק היה מעורר גל גדול של מחאה בקרב הכוחות הלוחמים, אולי גם סרבנות. כשהשניים התנגדו, פיטרתי אותם, אמר לרב הירש. "עכשיו אפשר להתקדם", הבטיח.
אבל התקדמות לא הייתה. כשצד אחד לא מוכן להתגייס, וצד אחר כורע תחת הנטל, אי-אפשר לפתור את הבעיה במריחות שקריות. האויב האמיתי של נתניהו והגוש שלו איננו בג"ץ או היועמ"שית או צה"ל. האויב האמיתי הוא המציאות.
ההישג הפוליטי הגדול ביותר של נתניהו, הגוש שבנה וביצר וטיפח, נמצא בסכנת פירוק. זה ציון דרך היסטורי.
הפוליטיקאים החרדים הם סוג של מתווך: מצד אחד, ציבור הבוחרים שלהם, שהופך בשנים האחרונות ללאומני, רדיקלי ותובעני, בעד מלחמה בתנאי שתהיה מלחמה של אחרים; מצד שני, הרבנים, חלקם קשישים מופלגים, שמוקפים בבני משפחה ובמאכערים, כל אחד והאינטרסים שלו, כל אחד והקרבה שלו לאוזן של הרב. הרבנים גוזרים גזירות בלי לקחת אחריות על התוצאות. הם טומנים את ראשיהם בחול. כך במגזר האשכנזי; כך בספרדי. כמו בממשלה, גם במגזר החרדי הקיצונים מכתיבים את הקו: הפלג הירושלמי אצל האשכנזים, הרב יצחק יוסף אצל הספרדים.
לא נותר לפוליטיקאים אלא לזרום. גולדקנופף וגפני איימו. דרעי נאלץ ללכת בעקבותיהם. האיומים יצרו דינמיקה וחזרו אל המאיימים. דרעי כמוהו כדמות מסרטי האנימציה: רץ-רץ-רץ בדרך, עם אבן קשורה לרגלו, בולם בשנייה האחרונה ואז האבן מדלגת מעליו ומושכת אותו לתהום.
בחירות לא יפתרו את בעיית הגיוס. גם הפסקת המלחמה לא תפתור אותה, אם כי תקל את הלחץ. מול אלה מעמיד נפתלי בנט את מה שהוא מכנה "ברית המשרתים". שתי המילים מושכות לב: הן עונות לצורך, גם לרגש העממי, שיצרה המלחמה – בלי חרדים; בלי ערבים. לא בטוח שאפשר לבסס עליהן קואליציה שתדע לנהל את המדינה.
בגדי המלך החדשים
רבים מהקוראים, רבים מאוד, מבקשים לדעת מה שלומו של הרמטכ"ל ה-23, הרצי הלוי, מה מעשיו, מה מצב רוחו, מה תוכניותיו. עד כמה שאני יכול לשפוט, המניע של השואלים הוא שילוב של דאגה אמיתית, אמפתיה וסקרנות. שנאה לא פגשתי; זעם ותהייה פגשתי. הלוי, בדרך שבה קיבל אחריות למחדל, במנהיגות שגילה אחרי 7 באוקטובר, גם בהישגים הצבאיים בשטח, שיקם את מעמדו של צה"ל ובמידה רבה גם את מעמדו שלו. לא במקרה הוא מזכיר לוותיקים בינינו את דדו אלעזר, רמטכ"ל מלחמת יום הכיפורים.
לשואלים אני משיב כך: למיטב ידיעתי, הוא מרבה להיפגש עם משפחות שכולות של לוחמים שנפלו ועם קהילות שנפגעו. הוא מציג בפגישות את התחקירים שנעשו במהלך כהונתו, מקשיב לשאלות ולטענות – לפעמים הטענות קשות מאוד – ומשיב. הוא מבקר פצועים מהמלחמה: לאחרונה פגש פצועים בבית לוינשטיין ובשיבא. הוא ממשיך לקיים קשר עם משפחות החטופים. כן, הוא רץ מפעם לפעם ביערות הסמוכים למקום מגוריו. לא, הוא לא יוצא לטיול אחרי צבא, לא כל עוד פקודיו לשעבר נלחמים בעזה.
למרות העובדה שהוא כבר לא שם, מכונת הרעל הביביסטית ממשיכה לראות בו יעד להשמדה. הקמפיין לא נעצר במחדל 7 באוקטובר. הלוי, יחד עם יואב גלנט ורונן בר, מואשמים בכל מה שקרה ולא קרה בשנה וחצי שעברו מאז, ונתניהו מעוטר בכל מה שהושג. אלה בגדי המלך החדשים. כפי שלימדה ההקלטה בערוץ 13, נתניהו מאשים אותם (בלי בר) גם בהשתמטות החרדים.
בערוצים הביביסטיים רץ קמפיין שטוען: צה"ל בתקופת הלוי לא תקף את חמאס בעזה ברצינות – היו רק פשיטות. עכשיו צה"ל פועל ביסודיות. במקרה הטוב, הטענה הזאת היא חצי אמת. יותר מארבעה חודשים – מדצמבר עד אפריל – נלחמו בעזה שלוש אוגדות מלאות. באוגדה שנלחמה בחאן-יונס היו שבע חטיבות מתמרנות. ברפיח היו ארבע אוגדות מתמרנות ממאי עד דצמבר. אלה אינן פשיטות. נכון שבמחנות המרכז נגעו פחות – בעיקר בגלל החשש שייפגעו חטופים.
אוגדה 162 הוצאה מעזה כדי להילחם ברפיח. באותו זמן התאמנו אוגדות אחרות לקראת כניסה ללבנון. צה"ל נמתח עד לקצה, כולל המילואים. אילו הקבינט היה מחליט להשאיר את הכוח בעזה, לא היה מנוס מלהחזיק חיילי מילואים 250 יום בשנה.
אני כותב את הדברים כמי שביקר לא מעט את ההחלטות בצה"ל במהלך המלחמה. לא הרפיסוּת של הכוחות הלוחמים הייתה הבעיה, אלא, לעיתים קרובות, תאוות נקם, התלהבות יתר וחוסר שליטה. ההשוואה לסבב המלחמה הנוכחי מגוחכת. קודם כל, הלחימה שונה: כשנפתח התמרון, צה"ל נלחם נגד פלוגות של חמאס. בהדרגה, הכוח הצבאי הזה התפרק. היום הוא נלחם נגד בודדים, מלחמת גרילה. למעשה, זאת פעולת ניקוי: סורקים את השטח לאט, תוך בדיקה מדוקדקת של כל מנהרה. חמאס מזנב בכוחות, באמצעות ירי, רחפנים ומטענים. לא פחות, לא יותר. אפשר היה לכבוש כל מטר ברצועה בתוך שבועיים. הרמטכ"ל אייל זמיר הורה בצדק לא למהר: המהירות עולה בחיי חיילים ובחיי בלתי מעורבים. בבוא הזמן גם הוא יחטוף את שלו ממכונת הרעל. הוא כבר חוטף – בגלל ההתנגדות שלו לחוק ההשתמטות, למשל.
קמפיין שני מתנהל סביב החברות האמריקאיות שנשכרו לחלוקת הסיוע. המכונה של נתניהו טוענת שגלנט והלוי התנגדו, ולכן המלחמה מתארכת.
מתחמי הסיוע הם סיפור הצלחה עם כוכבית: מצד אחד, האוכלוסייה מגיעה למתחמים ומקבלת אספקה, על אפם וחמתם של שרידי חמאס. הטענות להרעבה המונית שככו; מצד שני, תקריות הירי בדרך למתחמים הרגו עשרות רבות של אזרחים וגרמו נזק כבד לישראל בבירות המערב. הבעיה איננה בהסברה – הבעיה היא בהתנהגות בשטח.
והעיקר, החברות הזרות לא יוכלו לנהל את עזה. חייבים להכין חלופה לחמאס. כולם הזהירו, כולם כתבו – גם גלנט והלוי. בינואר-פברואר הציעו גלנט והלוי לכונן בועות אזרחיות ברצועה. סמוטריץ' התנגד: הוא רצה ממשל צבאי והתנחלות בעזה. זה דורש הצבה של אוגדות שם, אוגדות שאינן, אבל לסמוטריץ' לא אכפת, הוא משיחי. ונתניהו החליט לא להחליט.
ההחלטה להכניס חברות אזרחיות דורשת בדיקה, שנעשתה במשרד הביטחון. הבדיקה הייתה מורכבת. כשהסתיימה, הוקמו המתחמים. "במקום לסדר את העבר מחדש, באמצעות שקרים, שנתניהו יקבל החלטות בהווה כדי ליצור מציאות בעתיד", אומר אחד הבכירים שהיו מעורבים בתהליך. "נניח שהממשלה רוצה לגרש מיליון פלסטינים מעזה. שתכנס את הקבינט לסדנה של יומיים. כל שר, כל מנכ"ל, יתאר את ההשלכות בתחום שלו. השרים ילמדו איך יגיבו ממשלות בעולם ומה תהיה תגובת הרחוב, גם בארץ, גם בשטחים, אילו מדינות מסכימות לקבל את המגורשים ובאילו תנאים. האם הייתה סדנה כזאת? האם תהיה? לא בקבינט הנוכחי".
גם הלוי, גם זמיר, מתמודדים עכשיו עם מבקר המדינה מתניהו אנגלמן. המבקר רוצה להחליף את ועדת החקירה הממלכתית שלא תקום, לחקור את ההחלטות לפני ואחרי 7 באוקטובר ולקבוע מי אשם. יש כבר גורם שעסוק בזה: האלוף (מיל') סמי תורג'מן עומד בראש ועדה שבודקת את התחקירים של צה"ל. היא עשויה להמליץ על מסקנות אישיות בנוגע לשורה של קצינים שעדיין משרתים – הבכיר ביניהם, ראש אמ"ן הנוכחי, האלוף שלומי בינדר. היא תגיש את מסקנותיה ביולי.
אבל המבקר בשלו. הוא יחקור נושאי ליבה ויקבע המלצות אישיות. השבוע הגישה הסנגוריה הצבאית עתירה לבג"ץ נגד המבקר.
צה"ל נגד המבקר
לא בכל יום מגישה הסנגוריה הצבאית עתירה לבג"ץ; לא בכל יום היא מטיחה מילים קשות במבקר המדינה; לא בכל יום בכירי צה"ל בעבר ובהווה עומדים מאחורי מהלך של הסנגוריה הצבאית. במאבק על חקירת מחדל 7 באוקטובר נפתח השבוע סבב חדש, טעון עד מאוד. אל"מ (מיל') אבי חלבי, התובע הצבאי הראשי לשעבר, חתום על העתירה, לצד הסנגורית הצבאית הראשית אופירה אלקבץ-רוטשטיין ועורך הדין הוותיק דורי קלגסבלד.
מה לסנגוריה הצבאית ולחקירות של מבקר המדינה, שאלתי את חלבי. חשבתי שהתפקיד שלכם הוא להגן על חיילים במשפטים צבאיים.
הוא לימד אותי פרק שלא ידעתי: אחד התפקידים של הסנגוריה הצבאית הוא להגן על שמם הטוב של אנשי צבא מול כל גוף ביקורת.
בסדר, אמרתי. אבל מישהו מחוץ לצבא צריך לחקור את המחדל, וכל עוד מכהנת הממשלה הנוכחית, ועדת חקירה ממלכתית לא תהיה.
"הבעיה מתחילה בזכויות הנחקרים", אמר חלבי. "כאשר מונתה ועדת וינוגרד, שחקרה את מלחמת לבנון השנייה, גילינו שהיא לא מתכוונת לתת לנחקרים אותן זכויות שמובטחות להם בוועדת חקירה ממלכתית. עתרנו לבג"ץ, שהורה לתת להם אותן זכויות.
"אחרי שהמבקר הגיע להסכמות עם צה"ל לגבי תחומי החקירה שלו, פנינו אליו. שאלנו אם הוא נותן זכויות לנחקרים. הבנו שהוא לא נותן. אין לנו טענה כל עוד הוא חוקר איך נעשו דברים. אבל הוא מתעקש לחקור את המה ואת המי".
הטענה נוגעת לארבעה נושאים מרכזיים: מדיניות ההסדרה עם חמאס; הגנת הגבול ברצועת עזה; תהליכי עבודה בקהיליית המודיעין ובדרג המדיני בעקבות המידע על תוכניות התקפיות של חמאס; מהלך האירועים ב-7 באוקטובר – פעולות הדרג המדיני, צה"ל ושב"כ. אלה נושאים שחורגים באופן ברור מסמכותו של המבקר, טוענת העתירה. הם בסמכותה של ועדת חקירה ממלכתית. מה גם שהמבקר כבר חרץ משפט, אמר שהוא מתכוון להטיל "אחריות אישית חמורה" ולנקוב בשמות האשמים.
"אי-אפשר לדון באנשים בלי לתת להם זכות להגן על עצמם ולזמן עדים לחקירות נגדיות", אמר חלבי. "אם הוא רוצה להיות כמו ועדת חקירה ממלכתית, שיתנהג כמו ועדת חקירה ממלכתית".
מעל הדיון המשפטי הזה מרחף החשד, שהמבקר איננו אלא איש קש בשירותו של האיש שמינה אותו. תפקידו בכוח הוא להטיל את כל האשמה במחדל על צה"ל והשב"כ ועל מפקדיהם ב-7 באוקטובר, אולי גם על גלנט – ולהניח בצד, צחה כשלג, את אשמת נתניהו. החקירה שלו גם תחבל בחומרים שיידרשו לוועדת חקירה ממלכתית וגם תייתר אותה. אנגלמן מכחיש את הטענות נגדו בתוקף. הוא חוקר כי צריך לחקור. כל מה שיאסוף, יועבר לוועדה, אם וכאשר תקום.
כולם מדברים בשמה של הוועדה שאיננה, אבל שוכחים מה עשתה הממשלה הנוכחית למוסד החשוב הזה. שתי ועדות חקירה ממלכתיות, אחת לאסון במירון ושנייה לפרשת הצוללות, חקרו וחקרו. הממשלה קברה את המלצות ועדת מירון והתעלמה מאזהרות ועדת הצוללות. בכך נהפכו ועדות החקירה לחוט בלי קשר – גרסה קצת יותר מכובדת מתחקיר עיתונאי, אבל אפקטיבית בערך כמוהו.
לא זמן לרקוד
בעוד עשרה ימים תחגוג משפחת נתניהו ברוב עם את חתונת הבן אבנר. אני לא מתכוון לחסום את הכביש שמוביל לזירת האירוע: אני לא מאמין בחסימת כבישים. אני מאחל לזוג הצעיר אושר ועושר. חתונה היא אירוע שכולו אהבה, שמחה ותקווה.
הכלה והחתן בוגרים – הם אינם ילדים קטנים שנישאים במצוות הוריהם. הם יודעים שחתונה שלהם, בהיקף שלה, במיקום, בעיתוי, הפכה בכוונת מכוון מאירוע פרטי למופע ציבורי ופוליטי, חלק מהאצבע שהורי החתן מבקשים לתחוב בעיניהם של מיליוני ישראלים. לו אני במקומם, הייתי מציע למוזמנים לשלוח את הצ'קים שהכינו למטה משפחות החטופים ומסתפק בחתונה מצומצמת, עם החברים הקרובים והמשפחה. חתונה מפוארת, מנקרת עיניים, בעיצומה של מלחמה, היא מסר; גם חתונה צנועה, מתחשבת בבני גילם שמשרתים עכשיו בעזה ובמשפחות שהזכות לחגוג נשללה מהן, היא מסר. אבל זכותם לנהוג ככל העולה על רוחם.
נשיא המדינה לא יגיע לחתונה: לפי לשכתו, הוא מקבל באותו יום דוקטור לשם כבוד מהאוניברסיטה העברית בירושלים. אינני יודע אם הוזמנו נושאי תפקידים ואישי ציבור אחרים, בעבר ובהווה. בדרך כלל האנשים באים: שמחה משפחתית או, להבדיל, עצב משפחתי הם הזדמנות נוחה להפגין ברבים נימוסים טובים, יד מחבקת, קונצנזוס, להתחכך ולהיראות.
לא הפעם. יש חתונות שלא נכון לרקוד בהן, לא בימים אלה.
