אסטוניה היא נבחרת חלשה, ובכל זאת הצליחה להלחיץ אותנו עם שער יתרון. זה כל הסיפור. זה מה שצריך להדהד בחדר ההלבשה של נבחרת ישראל. לא התמודדנו עם יריבה עיקשת באצטדיון עוין. פשוט הסתבכנו מול נמושה. נכון, ניצחנו. אבל זה היה ניצחון מתסכל. לא "ניצחון חוץ קשה", לא "שלוש נקודות חשובות", ואפילו לא ניצחון שמשאיר טעם טוב. זה היה תיקון טכני לתקלה שהיינו אמורים בכלל למנוע.
רן בן-שמעון עדיין לא מצא את התרופה לבעיה של הנבחרת בשנים האחרונות, משהו שהתחיל בעידן האוסטרי. לא משנה מי על המגרש, יש לה עליות וירידות קיצוניות ביכולת תוך כדי משחק. לפעמים היא נראית כמו נבחרת שיכולה לעלות למונדיאל, היא מעלה את הקצב בטירוף, ומיד אחר כך נכבה לה המנוע והיא נראית כמו יריבה של גיברלטר בדרג הנמוך של ליגת האומות. יש עשר דקות של כדורגל שוטף, עוצמתי, אגרסיבי - ואז התרסקות. הכל משתבש. המסירות הופכות לרשלניות, ההגנה מתנדנדת והקישור מתפורר.
הנבחרת הנוכחית לא מביכה עד עכשיו. היא גם לא מרגשת במיוחד. היא פשוט בסדר. אבל עם "בסדר" לא מגיעים למונדיאל. עם "בסדר" מסיימים במקום השלישי וחוזרים הביתה עם סיפורים על החמצות. אנחנו ממתינים כבר יותר מדי זמן לקפיצת המדרגה. מאז ההישג ההוא במונדיאליטו אנחנו מחכים שדור הזהב יתפוצץ, שיתבגר, שייקח אחריות. אבל בינתיים, בבוגרים, השחקנים הוותיקים הם אלה שצריכים להציל את המשחקים. הם לא יצליחו בכך לאורך זמן. יש סיבה לכך שהם משחקים בליגת העל.
אפשר לבוא בטענות לבן-שמעון. אבל השאלות החשובות באמת הן לשחקנים: מתי תפסיקו להיות "פוטנציאל" ותתחילו לייצר יציבות? מתי תתבגרו? חלק מהם סבורים שהם ראויים לקבוצות טובות יותר, לליגות בכירות יותר. הם חולמים רחוק, ואין גיבוי לכך במגרש. שיצפו במשחק שוב, שיבחנו את עצמם באמת. אם אתם מתעייפים מול אסטוניה, מה תעשו נגד ארסנל, נגיד? אם אתם מתקשים למצוא פתרונות התקפיים מול נבחרת כזאת, מה תעשו מול אתלטיקו מדריד?
בלי שחקנים בליגות הבכירות, לא נגיע לשום דבר. לא משנה מי יעלה בהרכב ומי יהיה המאמן, עדיין יהיו דקות בקצב של פלייאוף תחתון בליגת העל. אפילו לאוזבקיסטן יש שחקן במנצ'סטר סיטי. כל דקה שבה כישרונות כמו רוי רביבו, דור תורג'מן וירין לוי נמצאים כאן, זה בזבוז. צאו לאירופה.
