"כוחות אדירים היו דרושים הבוקר כדי להיחלץ מהמיטה", קובעת המשוררת ואשת החינוך שלומית נעים נאור בפתח ספרה השלישי, "דבר האבד", וקובעת מיד כמה אדירים: "אדירים יותר מהאש השורפת את בתי שכם וירושלים, אדירים יותר משנאת בני נוער המשולהבים מכוח זרועם". בשלב זה דומה שמדובר בשיר פוליטי - לא ברור עד הסוף לאיזה כיוון, אבל אפשר לנחש - אלא שהשיר ממשיך לבעור, להתפשט, ממש כמו אש, ואפילו לזנק השמימה: "אדירים יותר ממנופים הבונים גורד שחקים, בונים עיר בירה, כניסה חדשה עד לענני השנאה".
ואף שהפוליטיקה מתבהרת - ומזכירה את תוכחתו של הנביא מיכה: "בונה ציון בדמים וירושלים בעוולה", משהו בשערי השמיים שהמשוררת הגיעה אליהם מסיט את האש והשנאה לכיוון בלתי צפוי: "אדירים יותר משנאת תלמידים את מוריהם, בקבוקי וודקה בגן השעשועים, מורים נופלים למלכודת, מורים מחפשים בין השיחים, מתנחמים שילדיהם לא כאלה". ורק אז, אחרי שהמשוררת עצרה לרגע בעולם ההוראה, כלומר במקצועה, באחת הסיבות העיקריות שלה להיחלץ מהמיטה בבוקר, מגיעה האש אל לב הפחד, לב האימה: "אדירים יותר מפחד תשובות בית חולים למה בבדיקות המפחידות אני חיובית", והשיר יכול לפרק סוף-סוף את המתח האדיר שנאצר בו ולהסתיים: "כוחות אדירים היו דרושים כדי שאצא מהמיטה הבוקר, ולא היו".
יש רק שורה אחת בשיר, ממש באמצע, שדילגתי עליה בפסקה הקודמת: "אדירים יותר מעיניים שורפות כל דבר שרואות". זוהי שורה דו-משמעית שמדביקה יחד את השיר כולו. העיניים השורפות הן גם של בני הנוער המשולהבים והתלמידים ששונאים את מוריהם, ובכלל של כל מי שנוטל חלק בהילולת השנאה שסחפה רבים מיושבי הארץ בכלל וירושלים בפרט בשנים האחרונות, אבל הן גם עיניה של המשוררת עצמה, שהכאב הגדול שמצמיד אותה למיטה מבעיר את העולם כולו. את הכאב הגדול הזה אנחנו מכנים במילה הקשה "דיכאון". נעים נאור מצאה צירוף מילים משנאי המשמש אותה כמעין מטאפורה כפולה, הן לדיכאון והן לכתיבה עליו, 'דבר האבד', שפירושו בערך: הפסד או בזבוז שאפשר ואף רצוי להימנע ממנו. אלא שאי-אפשר, מתברר. והדבר הזה אינו מבטל את שני עוקצי השיר האחרים, שיש להם ביטוי גלוי ומפורט בשאר שירי הספר - העוקץ הפוליטי-רוחני שפותח אותו, והעוקץ האישי שמתגלה בסופו, ונוגע להתמודדותה של המשוררת עם מחלת הסרטן - אלא מבהיר את היחסים הסבוכים ביניהם, ויוצר משהו שאפשר לכנות: "תל של כאב": תל בגלל השכבות הרבות שמרכיבות אותו, ונטייתן להיערם זו על זו ולהידחס זו לתוך זו.
חשוב לזכור שהכוחות הנחוצים כדי להיחלץ מהמיטה הרבה יותר קטנים מאלה שהמשוררת מתארת, אלא שאפילו הכוחות המועטים האלה אינם ברשותה. כאן אולי מתגלה אמנות השיר של נעים נאור בשיאה - בכוחה להבהיר כיצד הדיכאון מרוקן הכול, נוטל את כל הכוחות, הטעמים, הסיבות, ההקשרים, ממעיט אותם כמעט לאפס, ועם זאת, ממשיך להיות נטוע לגמרי בעולם הזה, בשנאותיו, בשחיתותו, באימה שהוא מפיל עלינו. נעים נאור מזכירה לנו את מה שרבים היו רוצים להכחיש - את ההכרה בכך שאי-אפשר להפריד כאב מכאב. שאין מקום שבו כאב אחד נפסק לטובת כאב אחר, חשוב או טהור או נעלה ממנו. יש מחרוזת של דימויים שמושחלת לאורך הספר - של מערה שמתחבאים בה כדי להימלט מאור השמש, כמו המערה של אפלטון, או של שבת קודש שמתחבאת מפני ימי החול, כלומר מפני הכאב, האמת, השבר - דימויים לסוגים שונים של הכחשה. וההכחשה היא בלתי אפשרית: אי-אפשר להכחיש את הכאב האישי הגדול והצל שהוא מטיל על העולם, אבל גם אי-אפשר להכחיש את הזוועה הפוליטית והמוסרית שכולנו חיים בתוכה. שניהם שם, סבוכים זה בזה כמו בפקעת. ונעים נאור יודעת שתפקיד השירה אינו להתיר את הפקעת, אלא לדייק בתיאור הסבך.
דבר האבד
לבכל
תִּשְׁכְּחִי מִשִּׁירִים לֹא צָרִיךְ שִׁירִים תְּצַיְּרִי תִּשְׁכְּחִי מִסְּפָרִים
אַתְּ לֹא צְרִיכָה לִכְתֹּב כְּלוּם תִּשְׁכְּחִי מֵהַכֹּל תִּשְׁכְּחִי מֵהַגּוּף
תִּשְׁכְּחִי מֵהַבָּנוֹת תִּשְׁכְּחִי אֶת הַצַּלָּקוֹת פָּשׁוּט תִּכְתְּבִי
כְּאִלּוּ שֶׁאַתְּ לֹא אַתְּ רַק עִם הַזִּכְרוֹנוֹת שֶׁלָּךְ תִּכְתְּבִי כְּאִלּוּ
חַיַּיִךְ הֵם חַיֵּי אַחֶרֶת כְּאִלּוּ מֵעוֹלָם לֹא נֶעֱזַבְתְּ כְּאִלּוּ לֹא
הֶחְלַפְתְּ אֶרֶץ כְּאִלּוּ לֹא מֵתוּ לְיָדֵךְ כְּאִלּוּ לֹא שִׁקְּרוּ לָךְ
תִּכְתְּבִי כְּאִלּוּ אַתְּ מַצְלִיחָה לְהֵרָדֵם בַּלֵּילוֹת תִּכְתְּבִי כְּאִלּוּ
אֵינֵךְ מְפֻחֶדֶת תִּכְתְּבִי כְּאִלּוּ יֵשׁ לָךְ לְמִי לְהִתְפַּלֵּל
כְּאִלּוּ מַשֶּׁהוּ הָלַךְ לָךְ בְּקַלּוּת תִּכְתְּבִי כְּאִלּוּ לָמַדְתְּ לְנַגֵּן
בִּפְסַנְתֵּר אוֹ לִרְקֹד בָּלֶט תִּכְתְּבִי כְּאִלּוּ הַכֹּל כַּשּׁוּרָה
תִּכְתְּבִי כְּאִלּוּ זֶה קַל לִכְתֹּב סֵפֶר אוֹ שְׁנַיִם אוֹ שְׁלוֹשָׁה
תִּכְתְּבִי כְּאִלּוּ לֹא צָרִיךְ שִׁירִים
"דבר האבֵד", שלומית נעים נאור, הוצאה לאור: שתיים, 91 עמודים.
