במבט ראשון, הדרישה להכרעה מוחלטת של חמאס והרצון לראות את האויב מובס עד עפר נראית כתגובה אנושית, טבעית ואף מובנת מאליה לאחר טבח 7 באוקטובר. אך אחרי חודשים ארוכים של לחימה, אובדן, חרדה וחטופים שבכל יום שעובר הסכנה לחייהם גוברת, נדרשת חשיבה אסטרטגית מפוכחת - כי ייתכן שהחתירה לניצחון מוחלט היא עצמה הסכנה הגדולה ביותר.
כדי להבין את הסכנה יש להבהיר שני מושגים אסטרטגיים: נקודת ההכרעה ונקודת המיצוי. נקודת ההכרעה היא הרגע שבו האויב מאבד את יכולותיו או את רצונו להמשיך במלחמה, ולעומתה נקודת המיצוי היא הרגע שבו המדינה או הצבא מגיעים לקצה גבול יכולתם - מבצעית, כלכלית, מוסרית או פוליטית - לפני שהושגה ההכרעה. הסכנה הגדולה ביותר היא שהמרדף אחר ההכרעה הטוטאלית, הניצחון המוחלט, יוביל אותנו לנקודת המיצוי לפני נקודת ההכרעה.
מהו בכלל ניצחון מוחלט מול חמאס? האם מדובר בהשמדת הארגון כולו? בכיבוש מלא של רצועת עזה? בהחלת ממשל צבאי ממושך? כל אחת מהאפשרויות הללו אינה רק בלתי ריאלית - היא גם מסוכנת. חמאס הוא לא רק ארגון טרור עם צבא, הוא גם תנועה אידיאולוגית, חברתית ודתית עם אחיזה חזקה בחברה הפלסטינית. לא ניתן להשמיד רעיון באמצעות טנקים. כיבוש ממושך של עזה ידרוש נוכחות של עשרות אלפי חיילים, יחשוף את ישראל למלחמת גרילה ממושכת ויטיל עליה אחריות אזרחית וכלכלית על שני מיליון תושבים, וממשל צבאי בעזה לא רק שיבודד את ישראל בזירה הבינלאומית - הוא גם יכבול וישעבד אותה למלחמת התשה שאין לה סוף.
המציאות בשטח מצביעה על כך שנקודת המיצוי של ישראל כבר נראית באופק - מערך מילואים שנשחק, חיילים שמגויסים חודשים ארוכים, משפחות קורסות ועסקים קטנים נסגרים. המשק הישראלי מדמם והגירעון תופח, היקף ההשקעות הזרות ירד משמעותית והנטל התקציבי של המלחמה מאיים על שירותים אזרחיים חיוניים. בזירה הבינלאומית, ישראל מאבדת לגיטימציה ואת יכולת ההשפעה על המתרחש באזור. התמונות מעזה, הביקורת הגוברת והחקירות הבינלאומיות שוחקים את התמיכה מצד מדינות מפתח וידידות לישראל. והמדאיג מכל - ארצות-הברית, בעלת הברית החשובה ביותר של ישראל, מאותתת שוב ושוב על גבולות הסבלנות שלה. הסכנה הניצבת בפנינו טמונה לא רק במחיר, אלא גם בהתבצרות בטעות. ככל שהמלחמה מתארכת וישראל שוקעת עמוק יותר במערכה, כך קשה לה יותר להודות שאין ניצחון צבאי מוחלט. הבעיה אינה בעצם המלחמה - זו המלחמה היותר-צודקת בתולדות מדינת ישראל. אלא שיש להציב לה יעדים מוגבלים, ריאליים וברי-השגה: השבת החטופים, פירוק היכולות הצבאיות של חמאס והצבת אלטרנטיבה שלטונית ריאלית בעזה. לצד אלה, יש לקבוע אסטרטגיית יציאה ברורה: מתי ואיך מסתיימת המערכה ומהו הסדר שיבוא אחריה. רק כך ניתן יהיה למנוע את השחיקה, לשמר את התמיכה מהעולם ולהביא למציאות ביטחונית יציבה יותר. הניצחון לא יימדד בכמות המבנים שנהרוס בעזה, אלא בשאלה האם ישראל תצא מהמערכה הזו כשהיא חזקה, מאוחדת ובעלת יכולת פעולה והשפעה אסטרטגית.
דווקא מתוך עוצמה, ביטחון עצמי ואחריות לאומית - יש לבחור בדרך אחרת. לא של ויתור, אלא של תבונה. עלינו להיות לא רק צודקים אלא גם חכמים.
שלמה ינאי הוא תעשיין ישראלי ומחבר הספר "השארתי את הלב בבית"
