"עכשיו תורי. לי אין גבולות. את הנקמה שלי אני אשיג
בכל מחיר, בידיים, בשיניים, בסכינים"
מתוך מכתביו של אלעד בן נון, "צייד הפדופילים"
אם יש איפשהו על פני האדמה נקודת אמצע בין טוב לרע, בין שחור ללבן, בין פשע נוראי לתיקון חברתי, אז אלעד בן נון התיישב בדיוק עליה. זה המקום שממנו הוא תיפעל את הזרוע המבצעית שלו החל מפברואר 2016, כשהפך למה שהוא מגדיר כ"צייד הפדופילים". ממנו הניע בנחישות את הנרטיב שבנה בעקביות ועליו ביסס סיפור מטורף שרגע אחד שואב פנימה למעמקי האופל האנושי, ורגע לאחר מכן, יכול להצטייר כסיפור נקמה של מי שהכריז על עצמו גם חוקר, גם שופט וגם תליין.
ילד בן עשר שעבר, כך הוא מספר, במשך שנים תקיפות מיניות על ידי ידיד של המשפחה, הופך בבגרותו ל"צייד הפדופילים". לדבריו, הוא טמן מלכודות ללמעלה מאלף פדופילים, כשהתחזה לנער או נערה, וקבע להיפגש עימם. אלא שלפי כתב האישום נגדו, הייתה לו שיטה שהוא פיתח: הוא הראה לנסחטים שלו את ההתכתבויות ה"מרשיעות", הציג את עצמו כנציג של "משרד העוסק באיתור פדופילים", וכדי ששמם לא יפורסם או יועבר למשטרה דרש מהם סכומי כסף – לעיתים של מאות אלפי שקלים – כ"תרומה" וחתימה על "חוזה" שלפיו הם לא יפגעו שוב בילדים.
אבל שבמערכת החוק פחות התרשמו: בן נון (היום בן 41) נאשם ב-34 מקרים של סחיטה באיומים – שברובם המכריע הזדהה בפני הנסחט כקטין או כקטינה. שניים מהנסחטים התלוננו במשטרה. בן נון הורשע גם בסעיפים נוספים, כמו גניבה וחדירה לפרטיות. ב-2021 הוא הורשע ונידון ל-11 שנות מאסר ועוד שבעה חודשים, חלק מהעונש - תוצאה של הפעלת עונש על תנאי בגין עבירות קודמות. אחר כך הקונפליקט הזה התגלגל לפתחם של שלושת שופטי בית המשפט העליון ענת ברון, אלכס שטיין וח'אלד כאבוב. הם דנו בערעורו של בן נון ב-2023 והכריעו: "בגזר הדין עמד בית המשפט המחוזי על חומרת העבירות בהן הורשע המערער וקבע כי במעשיו פגע באופן קשה ביותר בערכים החברתיים המוגנים אשר כוללים את שלוותו הנפשית של הקורבן, ביטחון או חירותו והאוטונומיה הפרטית שלו". השופטים אמנם הפחיתו את העונש על התנאי שהופעל, אבל פסקו כי מעשיו של בן נון "פגעו ביסודות החברה ושלטון החוק ומחייבים ענישה הולמת... מדובר בתוכנית עבריינית כוללת אשר הוצאה אל הפועל באופן שיטתי כלפי המתלוננים".
בן נון רואה את זה הפוך. מבחינתו, הוא הציל את נפשותיהם הזכות של ילדים תמימים, שהיו עלולים להיצלק לעד על ידי אותם פדופילים שהוא לימד לקח. נכון, הוא מודה כי שילשל לכיסו חלק גדול מהכסף. ונכון, הוא לא העביר – מלבד מקרה אחד, לטענתו – את החומר שאסף על הפדופילים למשטרה. אבל בתפיסה שלו, רק הוא, כמי שהותקף בעצמו על ידי פדופיל, יכול להבין אילו פצעים נמנעו מכל אותם קורבנות קטנים שהצליח להציל.
הוא גם מודע לכך שבסיפור שלו יש מספיק חומרים לארבע עונות בנטפליקס - ומאמין שזה גם יקרה אחרי השחרור. הוא קיבל וסירב במהלך השנים לאינספור פניות מהתקשורת הישראלית והזרה, אבל עכשיו זאת ההזדמנות שלו לעשות את זה, לספר את הצד שלו בסיפור בפעם הראשונה. והוא יודע בדיוק איך עושים את זה: מתקשרים לעיתונאי מהכלא ובודקים היתכנות. כשהוא מציג את עצמו בשם ובכינוי "צייד הפדופילים" אני אפילו לא צריכה לחפש בגוגל כדי להיזכר במי שמחזיק אצלו לטענתו רשימה נפיצה של עשרות פדופילים, תיעוד מצולם של הגעתם למקום הפשע ושל העונש שקיבלו ממנו.
שיחה רודפת שיחה, והסיפורים קולחים מתוכו צלולים ובהירים. הוא נוצר במוחו כל פרט וכל שם, שולף מהראש כתובות וסכומי כסף, ומרוקן מחסניות שלמות של זיכרון לתוך השפופרת. אנחנו גם מדברים על זה שאסור לו להתראיין, אבל לגמרי מותר לו למסור דרך בני משפחה קטעים ממכתבים שהוא כותב להם מאז שהחל לרצות את מאסרו.
אלא ששופטי בית המשפט העליון פסקו כי בן נון "פעל בשיטה ערמומית, מתוכננת היטב, וכן במניפולטיביות ובנחישות רבה". בשלושה מקרים, כשדיווח בשלב ההתחזות לנסחטים שלו שהוא "קטין", הנסחטים סירבו להיפגש עימו. אבל בן נון עדיין ניסה לסחוט אותם. לגבי אלו שבכתב האישום לא צוין כי הוא הזדהה בפניהם כקטין, הוא כותב ביומנו כי "בית המשפט התעלם מפרט חשוב, אבל בסיסי. השיטה שלי הייתה פשוטה מאוד: הייתי נכנס לאתרי היכרויות. בכניסה לאתר יש פרמטרים לבחירה, גבר או אישה וגילים. לעיתים נכנסתי כגבר ולעיתים כאישה אך תמיד הייתי תחת הכינוי שלי, ולא שיניתי את החתימה שהיא גיל 15 וחצי או נמוך מכך. כל מי שהתקדם איתי לקראת פגישה ידע מראש שהוא מגיע לפגוש קטין".
כך או כך, השופטים פסקו כי הוא "פעל בעיקר מתוך בצע כסף", אבל בעיני בן נון, הוא יצא למלחמת חורמה בפדופילים, והוא יעשה את זה בשלל אמצעים: בסחיטה תוך כדי איום שיהרוס את חייהם ומשפחותיהם, בתשלום של כסף, ולעיתים – כמו שיספר כאן מיד, גם באלימות. בדרך הוא ישתמש בכל מה שלמד ופיתח כילד בן עשר שמספר על סוד כואב: ביכולת למניפולציות בין-אישיות מתוחכמות, בכושר להקסים ולספר סיפור, ובידיעה של מה באמת מפעיל את האנשים האפלים שהוא צד. מבחינת מערכת החוק – הוא פושע מורשע. מבחינתו, ומבחינת לא מעט תומכיו ברשת, הוא מרטיר, קדוש מעונה שיצא למלחמת צדק ונפל על חרבו.
ועכשיו, לראשונה, הוא מספר במכתביו את גרסתו למה שקרה שם:
פרק א': ילדות
כילד שגדל בבית של שמונה נפשות להורים מדהימים שלא החסירו ממני ומאחיי שום דבר - כמעט והתאבדתי. תמיד ידעתי שאני לא ילד רגיל. נכון, אני עושה את כל הדברים שכולם עושים: אוכל גלידה, רוכב על אופניים, משחק כדורגל, ולעיתים אני גם מרגיש ילד רגיל מבפנים. אבל אני יודע שילדים רגילים לא עוברים גיהינום בילדותם, ואני יודע שלילדים רגילים אין איזה בן זונה חולה מין ונפש, שעושה עליהם סיבוב לפחות שלוש פעמים בשבוע במשך שלוש שנים.
חבר של אבא שלי ז״ל, השטן בהתגלמותו, היה עושה לי דברים שאני מאמין שה' בשמיים מתעלל בו בכל רגע נתון שם. בכל מפגש, בכל טיול משותף יחד, הוא היה מוצא זמן, ובלי שאף אחד יראה או יידע, הופך אותי לבובת המין שלו. וכל פעם אחרי שהוא היה גומר וגומר לי את החיים יחד איתו, הייתה מתחילה מסכת איומים שאם אברח ממנו הוא יספר לאבא שלי.
רציתי למות! שנאתי את עצמי, הפכתי להיות ילד-זונה בעל כורחי. ילד נותן, ילד שלא צועק. שרוצה את זה, בטח רוצה! מי לא רוצה שגבר בגיל אבא שלו יעשה עליו סיבוב ויאנוס אותו. והוא? הוא רצה לצאת גבר-גבר, לבצע בי את הפנטזיות המיניות הפסיכיות שלו, לאיים עליי, להשפיל אותי ולחזור לביתו מבלי שאף אחד ידע שפגשתי את מלאך המוות. ילד בגיל עשר מאבד צלם אנוש, מאבד את תחושת הזמן.
רציתי לצעוק, אבל לא יצא לי קול מהפה. רציתי לקום ולברוח, אבל האיברים שלי היו כבדים, פצועים, מחוללים. לא היה מי שיציל אותי, שיסלק אותו, שיצעק עליו, שיקרא למשטרה, שיקרא לאמא שלי. ילד בגיל עשר יודע שבסיפור הזה הוא כבר לא ייצא בשר ודם, ואולי גם לא ייצא בכלל. ילד שייצא משם עם שק של רגשות אשמה, של פוסט-טראומה, של הפרעות התנהגות והפרעות אכילה. עם שק של בושה וכלימה ובוז ושנאה עצמית תהומית. הוא ייצא משם אשם, אשם תמיד. מחולל לתמיד! הוא ייצא משם ילד שרוצה למות בכל יום מימי חייו. ילד בן עשר שמתחיל את סיפור חייו מבותר למיליון חלקיקים.
כשגדלתי רציתי לרצוח אותו. אותו, ואת כל אלו שכמוהו, גברים שפוגעים בילדים קטינים וחסרי ישע. במשך 19 שנים חישלתי את עצמי בהעזה, בנחישות ובעורמה. צברתי כוח וחיכיתי. ידעתי שיבוא יום ואתנקם בכל חלאות המין האנושי האלו. הייתי נכנס לאינטרנט ומחפש אותם. בניתי לעצמי דמות דמיונית של גיבור-על שמציל ילדים. כמו סופרמן, ספיידרמן, באטמן, רובין הוד, רק שלגיבור-העל שלי קראתי "איציק", על שם יצחק (צ'יקו) בן-דוד, האבא של בן מהסרט "אבא גנוב" ששמר על הילד שלו בחירוף נפש, מה שלצערי אבא שלי ז"ל לא זכה לעשות, כי הוא לא ידע מה שעובר עליי. הילדים שלכם דיברו איתכם על מפלצות מתחת למיטה, בחושך, מאחורי הווילון? תאמינו להם. המפלצות האלו קיימות, אבל לא בתוך הבית שלכם. המפלצות האלו נמצאות בכל מקום: בבתי חולים, בבתי משפט, במשרדי ממשלה, בחוגי כדורגל, במוסדות חינוך ובעוד המון מקומות.
5 צפייה בגלריה
בית הסוהר איילון שבו כלוא בן נון. "בניתי לעצמי דמות דמיונית של גיבור־על שמציל ילדים" | צילום: אביגיל עוזי
ובכל הסיפור שלי אני יכול להגיד שאם הצלתי ילד אחד, רק ילד אחד מכל חלאות המין האנושי האלו, אני את שלי עשיתי. לא 12 שנים אלא אלפיים שנים תיתנו לי לשבת בבית הסוהר, ואני אמשיך ואגיד כמו שאמרתי בבית המשפט כשהציעו לי עסקה של 40 חודשי מאסר וסירבתי. אני שלם עם מעשיי, לא מצטער עליהם, אבל מתחייב שלא לחזור עליהם בעתיד. אני מבין שיש דרכים אחרות לתרום לחברה. לכן, אחרי השחרור אני חולם להקים מרכז חינוכי ארצי לשם יבואו ילדים מכל הארץ ויקבלו חינוך לזהירות ברשת.
אז למדתי להעמיד פנים ולשחק אותה שהכל טוב איתי – לפחות עד הרגע שנעצרתי, הגעתי לכלא ועשיתי חשבון נפש עם החיים שלי. מגיל 14 התחלתי לעבוד במספרה בחדרה, והפכתי למעצב שיער. היו לי הרבה לקוחות ושמי הלך לפניי, אבל ההילה שנוצרה סביבי לא טישטשה את הבעיות שלי. הייתי ילד מאוד אלים וסובביי לא הבינו למה. הייתי ילד לא מטופל, מרדני, ילד שהפסיק להאמין בבני אדם וגם באלו שרוצים לטובתו, ילד שמחפש את הרע בכל אדם שהוא פוגש, שנמצא במצב בריחה תמידי מבני משפחתו, מהחברים שלו, ובעיקר מעצמו. לא ידעתי מי אני באמת.
אבל היו שלושה דברים שכן ידעתי בוודאות: אחת, שיש לי פצע שאף אחד לא יכול לרפא אותו; שתיים, שאני לא מסוגל לשתף אף ילד אחר בסיוט שאני עובר; ושלוש, שכשאגדל – אעשה הכל ולא אתן שילדים ייפגעו יותר.
פרק ב': ההתחלה
יום אחד צפיתי בטלוויזיה בסדרת כתבות של דב גיל-הר. הוא והצוות שלו גרמו לפדופילים להגיע אליהם לחדר מצולם, ואז הפלילו אותם. ממש באותו רגע צפו לי כל זיכרונות הילדות והחלטתי לעשות מעשה: להפוך לצייד פדופילים.
הפדופיל הראשון שצדתי והיחיד שהבאתי למשטרה היה אדם מטורף. התכתבתי איתו ואמרתי לו שאני בן 13 ושההורים שלי בחו"ל אז אני ישן אצל סבתא שלי - והוא שלח לי תמונות של איבר מינו וסרטונים. קבענו להיפגש בפתח-תקווה. כשהוא הגיע ונכנס ללובי הבניין, יצאתי אליו עם מצלמה והוא פשוט קרס לי בידיים. הוא הגיע עם בקבוק וודקה וכמה אקסלים למפגש עם פאקינג ילד בן 13!
הזמנתי משטרה, ונתתי להם את הכל: התכתבויות מיניות מהאינטרנט דרך הווטסאפ, סרטונים ותמונות שהחלאה שלח לקטין, המפגש איתו בלובי רגע לפני שהוא רוצח לילד את החיים והנשמה. ממש הכל. כשהוא עלה לניידת הרגשתי כמו אלוהים, אין הרגשה יותר טובה מזו. אבל מתברר שלא להרבה זמן.
לצערי, המשטרה שיחררה אותו לאחר שעתיים, ואחרי שבועיים צדתי אותו שוב. הפעם הוא הסתלבט עליי: "מה תעשה לי, תזמין משטרה?" אז לא, אני לא אזמין משטרה יותר!
מבחינתי, זה היה הרגע שבו משטרת ישראל בעצמה יצרה מפלצת שיהיה בלתי אפשרי להשתלט עליה. מהיום אני המשטרה, אני בית משפט, אני רשות מבצעת, אני רשות מחוקקת, אני הכל! אני אקח את הכסף, את הבתים, את כל החסכונות שלהם. אני אשלח אותם לעבוד בעשר עבודות. אני אשתה להם את הדם עם קשית. אני אגרום להם לחשוב עליי כל החיים ולשלשל מפחד.
פרק ג': עונת הציד
זו הייתה ההתחלה של למעלה מעשר שנות ציד. צדתי מעל אלף פדופילים, גרמתי להם לשלם המון כסף, תרמתי ממנו למחלקות אונקולוגיות לילדים חולי סרטן ולמשפחות נזקקות - ואני לא מיתמם לרגע, עשיתי גם בטונדות של כסף!
זה התחיל מפדופיל שצדתי והוא התחנן אליי שלא אעשה לו כלום, כי "יש לו משפחה וילדים והוא נשוי". זרקתי לו סתם: "תביא 500 שקל". הוא אמר לי: "אני אביא לך 5,000 שקל, רק תעזוב אותי". אמרתי לו: "בתנאי שתחתום על חוזה שזו פעם אחרונה שאתה מתעסק עם ילדים, שאתה תורם סכום כסף מסוים למחלקה אונקולוגית, ושאם עוד פעם אני תופס אותך מתכתב עם ילדים ברשת אני מפרסם הכל". הוא הסכים.
שש שעות אחריו, אני בחיפה, תופס בן 60, מרצה במוסד אקדמי, שרצה חוויה עם ילד בן 14. אני אומר לו: "50 אלף שקל ונגמור את הסיפור הזה". הוא אומר לי "בסדר", ואני עונה לו בעצבים "מה בסדר?" עדיין לא נפל לי האסימון. אז הוא אומר לי: "נלך לבנק ואני אוציא לך 50 אלף שקל ואחתום על חוזה שאני לא מתעסק עם ילדים קטינים יותר".
אני מסתכל לו בעיניים ובא לי לרצוח אותו. "זה לא רלוונטי", אני אומר לו, "אני רוצה 100 אלף שקל". והוא בקור רוח אומר לי "אין בעיה". עלינו לרכב ונסעתי איתו לבנק. בדרך אני מקבל טלפון מחברה שלי. ניתקתי את השיחה והתחלתי לדבר לעצמי, "הלו, כן, כן, אני עם הפדופיל מהטכניון. אה, אוקיי, מביא אותו לתחנה עכשיו".
אני מסתכל לזבל הזה בלבן של העיניים ורואה בן אדם מת מולי. והוא מתחיל להתחנן על חייו שלא אקח אותו למשטרה. אמרתי לו: "200 אלף שקל, ושלעולם לא אראה אותך נכנס לאתרי היכרויות". והוא אמר "בסדר".
הורדתי אותו בבנק וחיכיתי בערך שעה בחוץ. בזמן הזה קראתי את כל ספר תהילים, והבן זונה הזה לא יוצא מהבנק. אני נכנס לבנק ומחפש אותו והוא לא שם. אני בטוח שהוא הצליח לחמוק, והלך למשטרה להגיש עליי תלונה. אני יוצא מהבנק בריצה ומתקשר אליו להגיד לו שלא צריך כסף, אבל לפני שאני פותח את הפה, הוא עונה לי בלחץ שהוא חתם על הלוואה וכבר יוצא מהבנק. כנראה פיספסתי אותו שם. אני נכנס פנימה שוב ורואה את הזבל הזה במשרדים הקטנים של הבנק חותם על מסמכים.
אחרי 20 דקות הוא יוצא מהבנק עם שתי שקיות קרטון ומגיע לרכב. אני סוגר את הדלתות, הוא מביא לי את השקיות, ואני רואה בלוקים של 200 אלף שקל בחבילות של 200 שקל. אני אומר לו שזו פעם אחרונה שהוא מתעסק עם קטינים ושאם עוד פעם אפגוש אותו באתר הוא בן אדם מת מבחינתי. הוא היה מבוהל מאוד ושאל אותי אם אני יכול להקפיץ אותו הביתה. אמרתי לו שלא, כי אני ממהר לעוד תפיסה של זבל כמוהו. הוא ביקש ממני מאה שקל למונית לחזור הביתה. אמרתי לו שאין לי כסף ונסעתי משם.
אני נוסע בירידות מהכרמל ומחפש משטרה שתקפוץ עליי, וכלום. יורד לכביש החוף לכיוון חדרה ואין שום משטרה. מגיע למחלף זכרון יעקב וצורח באוטו "וואוווו! וואוווו! וואווווווווווווו!" ומרביץ לעצמי בפנים. אמאל'ה, מה יש לי בידיים!
נכנסתי לחוף גבעת אולגה וזרקתי את עצמי למים עם הבגדים. אני יוצא מהמים, יושב על איזו חתיכת בטון ומתכנן את נקמת חיי.
דבר ראשון נסעתי למגרש מכוניות להשכיר סקודה לבנה כמו של הבילוש. חזרתי הביתה ולא עזבתי את המחשב. מי הניצוד הבא? אחר הצהריים קופצת לי הודעה מאדם חרדי שמחפש ריגושים עם ילד קטן ונראה לו שאני הכתובת. "יא בן זונה", חשבתי, "אתה לא יודע על איזו כתובת נפלת".
אני מתכתב איתו ואומר לו שאני בן 11 וחצי מבני-ברק. הוא שואל אותי אם הייתי עם גבר בעבר. עניתי שלא אבל רק הייתי עם הרב שלי בתלמוד התורה ואסור לי לספר. הוא אומר לי שהוא מבטיח לא לספר, ושגם הוא חרדי בן 70. אמרתי לו שאני פוחד שההורים שלי יידעו והוא אומר לי לא לפחד ושאף אחד לא יידע. הוא מבקש ממני מספר טלפון ורוצה לעבור לווטסאפ. אני מסכים ומעלה בתמונת הפרופיל שלי צילום של ילד חרדי שמצאתי באינטרנט. הוא שולח לי הודעה ומוודא שאני זה "מוישי". עניתי לו שכן, והוא הציג את עצמו בשם "שליימה". הוא רק לא ידע שבדקתי לפני כן ואני כבר יודע מה השם האמיתי שלו.
בלי הודעה מוקדמת, הוא שלח לי תמונה של איבר המין שלו ושאל אותי אם לרב שלי היה יותר גדול. כתבתי לו שאני מתבייש, והוא אמר לי "אל תתבייש" וביקש ממני לקרוא לו "אבא" כשאני מתכתב איתו. חשבתי לעצמי: "אני מוכן לקרוא לך אפילו סבתא, יא בן זונה, רק תיפול לי בידיים", אבל לא אמרתי כלום.
הוא כתב לי שנתקלח ביחד ואני עונה לו "בסדר". אז הוא כעס עליי ואמר לי לכתוב לו "בסדר, אבא". הוא אמר לי שהוא ינשק אותי וילטף אותי וישכב לידי במיטה, ואני עונה לו "אין בעיה אבא".
הוא שולח לי סרטון מיני שלו, ואני רק "יא אלוהים, יא בן אלף זונה, רק תיפול לי בידיים!" ושולח לו סמיילי של פרצוף נבוך.
הוא כותב לי שאבוא למחרת בבוקר אליו לירושלים ואני כותב לו כמו ילד תמים שיש לי רק אלף שקל ושזה לא יספיק. הוא עונה לי שבסך הכל אני צריך 50 שקל לרכבת, וכשאגיע הוא יביא לי אפילו 500 שקל. ואני עונה לו שאצא מוקדם בבוקר לרכבת, "אבא!"
יצאתי עם הסקודה הלבנה מהבית בחמש וחצי בבוקר לירושלים בידיעה שאני הולך לרצוח בן אדם היום. אני מגיע לירושלים וכותב לו בהודעה "אבא, הגעתי".
הוא מיד שולח הודעה שהוא יוצא לקחת אותי מתחנת הרכבת. אמרתי לו שאני כבר על מונית ולאן להגיע. הוא נתן לי כתובת. אני מחכה לו ברכב ורואה אדם מבוגר לבוש שחור-לבן עם מגבעת וגרביים לבנים עד הברך, והוא כותב לי "איפה אתה ילד שלי?" כתבתי לו שאני קונה מים ומגיע. יצאתי מהרכב והגעתי מאחוריו עם מצלמה. דפקתי לו על הגב ואמרתי לו: "בוקר טוב אבא, למי אתה מחכה?"
הוא מסתכל עליי בחיוך ובביטחון מלא ואומר לי שהוא קבע עם נער שטעה בדרך והוא רצה להציל אותו וללמד אותו לדבוק בתורה ולחזור לדרך הישר. אני אומר לו "אה, לדבוק בתורה, יא בן אלף זונה", ומראה לו את התמונות והסרטונים שהוא שלח. ואז אני תופס את הטלפון ומדבר לעצמי: "הלו, כן, כן אני פה עם הפדופיל. כן, כן, תוציאו ניידת. אני מחוץ לבית שלו".
הוא מסתכל עליי ואומר לי בתחנונים שיש לו משפחה וילדים וציבור שלם אחריו. אני עונה לו שהוא היה צריך לחשוב עליהם לפני. הוא מתחנן בלי סוף ואומר לי: "כל מה שתרצה אעשה". אני עונה לו שאני אעזור לו אם הוא יתרום לילדים חולי סרטן ובתנאי שאין לו דברי פדופיליה או סמים בבית.
הוא אומר לי: "מה פתאום, בוא תיכנס, תהפוך את הבית, אין לי כלום". רגע לפני שאנחנו נכנסים אליו הביתה, אני שוב אומר לו: "אם יש לך משהו לא חוקי בבית, סמים, כסף או נשק, תגיד לי עכשיו, שלא יהיו בעיות אחר כך, כשהצוות שלי יבוא לעשות חיפוש בבית". הוא אומר: "יש לי 400 אלף דולר ו-400 אלף שקל. אני עושה לו חיפוש ולא מוצא כלום. אני אומר לו להוציא את הכסף כדי שאצלם אותו, כי להבא אני צריך לדווח לרשויות שיש לו כסף לא חוקי בבית.
הוא מוציא מתוך ארון נסתר שתי שקיות זבל עם כל הכסף. אני אומר לו שאם יתרום 200 אלף שקל נגמור את הסיפור הזה והוא עונה לי "בסדר". אני אומר לו "תביא איתך את ה-400 אלף דולר ואת ה-400 אלף שקל שיצלמו אותם במשרד, ונוציא עוד 200 אלף ונסיים עם זה".
אנחנו נוסעים לבנק, ובדרך אני מסתכל עליו ורואה בן אדם זחוח. אני מוריד אותו בבנק והוא משאיר את הכסף ברכב. אני יכול לנסוע משם עם הכסף, אבל אומר לעצמי: "לא, אני אעשה נזק בלתי הפיך לפדופיל הזה!" הוא יצא מהבנק עם עוד 200 אלף שקל. אני אומר לו שנוסעים אליו הביתה להחתים אותו על חוזה שהוא לא מתעסק עם ילדים קטינים ופעם אחרונה שהוא נכנס לאתרי היכרויות. נסענו.
לא רחוק מהבית שלו, אני רואה חנות של חומרי בניין. אני אומר לו: "תיכנס הביתה, אני כבר מגיע". נכנסתי לחנות, קניתי פטיש של שניים וחצי קילו והכנסתי לרכב. נכנסתי אליו הביתה, והתחלתי לכתוב את החוזה. ואז אני שומע אותו אומר: "מה כבר עשיתי? רק רציתי חוויה עם ילד חמוד". אני מסתכל עליו ואומר לו, "שומע, עכשיו את כל הכסף. אני לוקח גם את ה-400 אלף דולר וגם את ה-600 אלף שקל". הוא אומר לי "בבקשה לא, אני מצטער, אני אעשה מה שתגיד לי".
אני לוקח את כל הכסף, יוצא מהבית שלו, אבל לא מצליח להירגע. אני נכנס לרכב, צורח מעצבים ומרביץ להגה, באמוק. אני יוצא, פותח את תא המטען, ומוציא שני דברים: את הפטיש – ומכונת התספורת שלי. ואז אני נכנס אליו שוב הביתה.
מיד אני דופק לו בוקס לפנים ובעיטה לביצים, וכשהוא מדמם מהאף אני מושיב אותו על כיסא ומתחיל לצלם אותו. אני מגלח לו את הזקן והפאות והוא צועק "טאטע, הצילני!" אני מסיים לגלח אותו. "איזה טאטע יש לך, יא בן זונה", מרביץ לו, משכיב אותו על הרצפה, שם לו את הרגל שלי על הזרוע שלו ודופק לו עם הפטיש כמה פעמים על אצבעות הידיים שלו. הוא צורח ואני אומר לו: "היום זה המוות שלך".
אני קם ממנו, מסתכל עליו, רואה בן אדם בן 70 לבוש כחרדי בלי זקן ופאות מדמם מהאף ותופס את היד השבורה שלו. אני יורק עליו ויוצא מהבית, נכנס לרכב ונוסע לכיוון המרכז עם 400 אלף דולר, 600 אלף שקל - ופצע שלעולם לא יגליד לי.
פרק ד': המעצר
ככה המשכתי עד המעצר שלי בפברואר 2019. יום המעצר שלי היה הזיה אחת גדולה. מתשע בבוקר עד 11 וחצי אני מתכתב עם בחור כבן 35 שחושב שהוא הולך לפגוש ילד בן 15 וחצי. הוא שולח לי תמונות שלו, של כסף ושל איבר המין שלו.
קבעתי איתו בתל-אביב. הוא חיכה בפארק, ישב על ספסל וחשב שהוא הולך לפגוש את הילד הקטין שלכאורה התכתב איתו. הדלקתי מצלמה והלכתי לכיוון הפארק. לא היה לי מושג שהמשטרה כבר עוקבת אחריי.
הגעתי לפארק, ודבר ראשון הורדתי לו פצצה לפנים. הוא היה בהלם. לקחתי אותו למרכז פארק המשחקים כשאני עדיין מצלם אותו ושואל אותו מה אתה עושה פה ולמה באת לפגוש קטין. הוא ענה לי שהוא רק רצה לדבר עם הילד.
הראיתי לו את התמונה של איבר מינו ששלח לי שעתיים קודם. הוא התחיל לבכות שאוותר לו ושיש לו משפחה וילדים. ממש באותו הרגע אנחנו רואים שישה אנשים עם מצלמות צועדים בפארק לעברנו וצועקים "משטרה! משטרה!" הייתי בטוח שהם באים אליו, אז זזתי הצידה – אבל הם קפצו עליי, תפסו אותי וזרקו אותי לרצפה. שמו עליי אזיקים בידיים וברגליים כאחרון המחבלים ואמרו לי שאני עצור.
משם לקחו אותי לחיפוש בבית. במשך שעתיים הם הפכו את הבית ולקחו כל דבר שמצאו: מסמכים מהבנק, שעוני יוקרה, תכשיטים, מפתחות של רכבי יוקרה, ואפילו מצאו כספת מוטמנת שניסו לפתוח אבל ללא הצלחה. אמרתי להם שאני יכול לעזור להם ולפתוח את הכספת, וכך היה. השוטר שפתח את הכספת לא האמין למראה עיניו.
בפנים היה מונח לוח מונופול, שטרות משחק של כסף מסודרים בגומיות, ומכתב שכתבתי:
לכבוד: מס הכנסה
שלום רב,
במשך לא מעט זמן אני יודע שאתם מחפשים אותי ואת הכסף השחור לכאורה שאני מרוויח. הגיע יומי, אני נתפסתי, אתם צדקתם.
יש פה 10 מיליון שקל בשטרות של מונופול, שלושה בתי מלון שקניתי, וקלף של רחוב דיזנגוף בתל-אביב שאני במשא ומתן לקראת רכישה.
שלכם,
עבדכם הנאמן אלעד בן נון.
השוטרים היו בהלם, לא הבינו מה קורה. אחד מהם אמר לי "את דיזנגוף רצית לקנות, אה?" משם לקחו אותי לתחנת המשטרה, ישירות לחקירה.
הושיבו אותי מול חוקר מדושן עונג וגאוותן, שבמשך שעות שואל אותי רק על כסף. אמרתי לו "מה אתה מבלבל לי את המוח ושואל אותי רק על כסף במקום לדבר איתי על איך, איפה ולמה עצרתם אותי?"
הוא אמר לי: "בחדר הזה אני אשאל אותך מה שאני רוצה לשאול", ואחר כך טפח על הדרגה בכתפו ואמר: "את הדרגה הבאה שלי אני אקבל רק בזכותך". אמרתי לו: "אתה חתיכת סמרטוט. אין לי מה לדבר איתך יותר".
במהלך החקירות התברר שהמשטרה טוענת נגדי שצדתי 160 פדופילים בשנה. אני מכיר את הממוצע השנתי של משטרת ישראל, שעומד על משהו כמו שני אחוזים בלחץ מכמות הפדופילים שאני תפסתי. זאת פשוט הזיה בעיניי. אם מדינת ישראל נתנה ליהודה משי זהב להדליק משואה, אז אני צריך להדליק את כל הר הרצל.
החקירות נמשכו. במהלך אחת מהן קיבלתי הצעה מאחד החוקרים: "תעזור לנו לעזור לך, ספר איך תפסת את הפדופילים ואני מתחייב להקל עליך משמעותית". כנראה שהוא חשב שאני איזה ילד, אבל לא היה לו מושג שהוא מנסה לערבב בלנדר. אמרתי לו "אני לא חבר שלך ואתה בטח ובטח לא חבר שלי. תעשה את העבודה שלך, כי אני את שלי כבר עשיתי".
אז למה לא הסכמתי לעזור להם ללכוד את הפדופילים? כי הם לא היו צריכים אותי. מהרגע שהמשטרה החרימה לי את הטלפון הנייד ביום המעצר שלי, יש לה את כל החומרים: הכל היה בטלפון. רשימות, סרטונים, התכתבויות. כל התיק שלי מתחיל ונגמר ומבוסס על החומרים מהטלפון שלי. הרי כשעצרו אותי, נתתי להם את הסיסמה בעצמי.
פרק ה': המשפט
המשפט שלי החל. רגע לפני שלב ההוכחות הציעו לי עסקה של 40 חודשי מאסר בתנאי שאקח אחריות על המעשים שלי ואצטער עליהם. כמובן שסירבתי.
כשהגעתי לדיון היה עליי מכבש לחצים רציני לחתום על העסקה, לגמור את התיק שלי וללכת הביתה. אני יושב באולם הדיונים כשהמגשר אומר לי: "יש לך עסקה ואני ממליץ לך מאוד לקחת אותה". עניתי לו: "אין סיכוי". הוא פנה לעורכי הדין שלי ואמר: יש לכם חצי שעה הפסקה להסביר לנאשם את המצב שלו, שהעסקה שמונחת לפניו מצוינת עבורו – ולחזור אחרי הפסקה עם תשובה חיובית".
אני יורד עם עורכי הדין שלי לאזור ההמתנות בבית המשפט ומכבש הלחצים שהם מפעילים עליי נמשך. במשך חצי שעה הם מנסים לשכנע אותי לקחת את העסקה ולסיים עם התיק הזה, ואני אומר להם שאין שום סיכוי בעולם שאביע חרטה על התעללות בפדופילים. הם ממשיכים ללחוץ, ואני ממשיך להתעקש שאני לא מצטער.
הם על כבר סף ייאוש ואני ממש עצבני. אני אומר "טוב, בואו ניכנס לבית המשפט, אני אצטער ונגמור עם זה".
אנחנו נכנסים, אני מתיישב ואז מתחיל הקרקס. עורכי הדין שלי אומרים לשופט: "הגענו להסכם עם המאשימה, הנאשם ייקח אחריות ויצטער על מעשיו וניקח את העסקה שהוצעה לנו".
אבל אז קמה הפרקליטה והטרלול נמשך. "כבוד השופט", היא אמרה, "אנחנו שמחים שהתיק מגיע לסיומו. עם יד על הלב, אנחנו לא מייצגים את ל"ו הצדיקים ואנחנו שמחים לסיים את התיק הזה עכשיו".
השופט מסתכל עליי ואומר: "אני שמח מאוד שהנאשם לקח את עצתי לתשומת ליבו, ועכשיו אני רוצה לשמוע מה יש לו להגיד".
כל יושבי בית המשפט מסתכלים עליי, מחכים למוצא פי, שאקח אחריות, אצטער וכולם ילכו הביתה. אני עומד שם כבול באזיקים, ידיים ורגליים, ומתחיל לדבר. "אני יכול להגיד לכם שכל מי שיושב פה באולם צריך לטפל בעצמו ובדחיפות. אני שלם עם מעשיי, לא מצטער עליהם לרגע והייתי חוזר ועושה אותם עוד 200 מיליון פעם".
היום אני מבין שזאת הייתה הנקודה שבה התחלתי לחפור לעצמי את הקבר של 12 שנות המאסר שלי, אבל אז עוד לא הבנתי. רק ראיתי את הפנים ההמומות של עורכי הדין שלי, הפרקליטים, השופט שמודיע על סיום הדיון בזמן שהוציאו אותי משם.
ואז שלושה סוהרים מובילים אותי לכיוון המעליות. אנחנו מסתכלים אחד על השני בעיניים, והם תופסים את הראש. הם אמרו לי שאני הכי גבר בעולם ושהם לא מאמינים איפה אנחנו חיים.
בית המשפט: “מדובר בתוכנית עבריינית”
אלעד בן נון נעצר בפברואר 2019, והוגש כנגדו כתב אישום חמור שכלל 34 אישומים. מרבית האישומים היו בגין סחיטה באיומים, אבל כללו גם פגיעה בפרטיות, התפרצות וגניבה ממקום מגורים ונהיגה ללא רישיון. בגזר הדין סקרה שופטת המחוזי מיכל ברנט בהרחבה את השיטה שבה פעל בן נון, והזכירה כי היו לו כבר שש הרשעות קודמות בגין עבירות רכוש, הטרדה וסחיטה באיומים. למעשה, תוך כדי שהוא סוחט גברים בשיטה שפיתח, הוא ניהל במחוזי בבאר-שבע משפט קודם בגין סחיטה באיומים. שם, בבאר-שבע, טען בן נון כי הוא “עובר הליך שיקומי ומביע צער רב”. השופטת קובעת כי “מדובר במילים ריקות מתוכן, שנועדו לאוזניו של בית המשפט אותו הוליך שולל, דבר המלמד על היעדר אמון שניתן ליתן בו”.
פרקליטיו של בן נון ביקשו להדגיש כי, “בסופו של דבר לא מדובר על אנשים תמימים, אלא אנשים שבאו לקיים יחסי מין עם קטין או קטינה, ולעיתים תמורת תשלום”. בן נון עצמו אמר לשופטת כי הוא “לוקח אחריות מלאה על כל מעשיו ומצטער על מעשיו”. הפרקליטות, מאידך, טענה כי “מעשים מעין אלה פוגעים אף ביסודות החברה ושלטון החוק, ומחייבים ענישה ממשית והולמת”.
בסופו של דבר קבעה השופטת כי, “מדובר בתוכנית עבריינית ובשיטתיות בביצוע העבירות”.
בן נון הודה בסעיפי האישום, השופטת גזרה עליו עשר שנות מאסר והפעילה עונשי מאסר על תנאי קודמים, כך שהעונש הכולל עמד על 11 שנות מאסר ושבעה חודשים. כמו כן פסקה 10,000 שקל פיצוי לכל אחד מהמתלוננים ומאסר על תנאי בגין עבירות דומות לאחר השחרור. “בשולי הדברים, אך לא בשולי חשיבותם”, כתבה השופטת, “יש להדגיש כי הנאשם אשר הכתיר את עצמו כ’לוכד פדופילים’ לא מסר במהלך ביצוע העבירות ולו שם אחד משמות המתלוננים למשטרה ולא עשה כן אף לאחר מעצרו. משמע, העבירות בוצעו מתוך מניע של בצע כסף”.
בן נון עירער על חומרת העונש לבית המשפט העליון. השופטים ענת ברון, אלכס שטיין וח’אלד כאבוב אמנם ביטלו את הפעלת העונש על תנאי, אך הותירו את העונש של עשר שנות המאסר על כנו. “אין לקבל את טענת המערער (כלומר, בן נון) לפיה הוא זכאי להקלה משמעותית בעונשו כך שפעל כמעין Vigilante: לוכד עברייני מין במינוי עצמי...” קבעו. “במהלך ביצוע העבירות לא טרח המערער למסור את שמותיהם של המתלוננים למשטרה, ולמעשה במובן מסוים אף איפשר להם לחמוק מעונש ולהמשיך במעשיהם ללא הפרעה”. לכן קבעו גם הם כי “המערער פעל בעיקר מתוך בצע כסף”.
המשטרה: "חקירה שנוהלה ברגישות"
• ממשטרת ישראל נמסר בתגובה: "ראשית נבהיר כי מדובר בחקירה שנוהלה ברגישות המתבקשת ובליווי צמוד של הפרקליטות, ולראיה, טענות התביעה התקבלו ונגזרו על הנאשם 11 שנים, וההרשעה נותרה בעינה גם לאחר הערעור לעליון.
"על פי חומר החקירה, הנאשם יצר קשר עם גברים ודקות ספורות לפני הפגישה שנקבעה התקשר וטען כי הוא קטין בן 16 ולאחר מכן סחט אותם בסכום כולל של מאות אלפי שקלים. יודגש כי בית המשפט לא התייחס לאותם גברים כפדופילים, ועל כן השימוש במושג זה מוטעה ומטעה".
עורכת דינו של בן נון: "הוא הכיר במעשיו"
פרקליטתו של אלעד בן נון, עו"ד הדס עדי, מסרה בתגובה: "מרשי מרַצֶּה כיום שש וחצי שנים מתוך עונש של עשר שנות מאסר שנגזרו עליו. במהלך תקופת המאסר עבר מרשי תהליך אישי משמעותי ועמוק, בו הכיר במעשיו. לפני כשנה, בזמן שהותו במאסר, נולד בנו הבכור, אירוע שהביא לשינוי תהומי בתפיסת עולמו וסדרי העדיפויות שלו, וכעת מרשי מתמקד כל כולו בשיקום חייו למען עתידו ועתיד בנו הפעוט.
"מרשי חשף את הפגיעה המתמשכת מילדותו - פגיעה שהשפיעה קשות על תפיסת עולמו היום ובעבר. מאז החל לרצות את תקופת המאסר שנגזרה עליו הוא עובר תהליך אישי באמצעות עבודה עצמית לריפוי פצעי ילדותו.
"מרשי הגיש בקשת חנינה לנשיא המדינה, וכן עתיד להתייצב בפני ועדת השחרורים בספטמבר 2025. אנו מקווים שהמערכת תכיר בתהליך החיובי שעבר ובזמן הרב שחלף מאז הפרשה.
"על מרשי חל איסור מוחלט להתראיין או לתת הצהרות לתקשורת. לפיכך, אין באפשרותנו להתייחס באופן ישיר לתוכן הכתבה או לקטעי המכתבים שפורסמו".
