תו
כנית צה"ל ברצועה משתנה. לא בגלל המטרות, הן נותרו זהות; בגלל התנהלות הצבא. הרמטכ"ל הורה שההתקדמות תהיה זהירה ואיטית, כדי לחסוך בחיי אדם ולהימנע ממוות מיותר של חיילים ופגיעה בחטופים. אפשר גם להעיר: התנהלות איטית מאפשרת להפעיל לחץ על חמאס ולהגיע לעסקה, בלי צעדים שאין מהם חזרה.
ההתמקדות האיטית מעכבת את הקיצוניים שרוצים לדהור, בקבינט, כמו השרים סמוטריץ' ובן גביר. "בקצב הנוכחי, שהוא מאוד מדוד", אמר לי גורם בטחוני בכיר, "ייקח חודשים עד שנגיע ליעדים המוגבלים של המבצע". ב"מוגבלים" מכוון הגורם להגעה לנקודה שבה הרצועה מוגדרת כמטוהרת מצבא חמאס, מלבד האזורים שבהם לפי ההערכות ישנם חטופים והאזור ההומניטרי במוואסי. בסביבת עזה יש כרגע מאות אלפי עד מיליון בני אדם. אלה מלווים בבניינים רבי-קומות בצפיפות. איך יטפלו במובלעות האחרונות?
"מעבר לשלב הבא, מעבר ליעדי השלב הנוכחי, תידרש החלטת קבינט שנכנסים", אומר הגורם, "המשמעות יכולה להיות אפשרות גבוהה למות חטופים". מהטקסט הזה ברור שהצהרות מוקדמות מהדרג המדיני, שנתנו תחושה של שינוי פאזה, הסתערות מהירה שתביא להישגים מהירים ברצועה - היו כוזבות. גם הדיבור על מספר האוגדות שפועל ברצועה מטעה; השאלה איננה מספרן, אלא עד כמה הן מאוישות ומה מספרי הלוחמים. "שלא תטעה", אמר לי קצין בולט, "מעבר לפוליטיקה, אנחנו חושבים שיש לנו דרך להביא את חמאס לקריסה. כך אנחנו פועלים".
אך הבכיר הביטחוני מבקש להבהיר: "חמאס לא במצב טוב, אבל רחוק ממצב אנוש. הוא איבד חלק מהכנסות המזון שהיו לו, עם הפעלת מרכזי הסיוע וחלוקת המזון. הוא עובד נגדם בכל דרך, כולל קמפיין שקרי, ירי ומה לא. בגלל הירידה בהכנסות יש לו בעיה לשלם משכורות, וזה משמעותי ביותר. אך אנחנו לא מזהים התפוררות, ואנחנו בטח שלא רואים פאניקה. הארגון לא מתפורר לפלגים. למרות חיסול המפקדים הבכירים שלו, הוא עדיין עובד מסודר, הם מעודדים מאוד מהתגובה הבינלאומית וגם מכל פיגוע שהם מבצעים נגדנו, וממשיכים להתנהל באופן מסודר. האם יש סיכוי לקריסה? כן. תופעות כאלה יכולות לקרות מהר מאוד, אבל ההערכה שלנו היא שזה ייקח זמן". גם האמירה הזו סותרת לגמרי את חגיגות הניצחון המוקדמות שהגיעו מהממשלה, עם תחילת חלוקת המזון.
אתגר המטענים
מפרטי התחקיר הראשונים עולה שכוח צה"ל שנפגע ממטען בחאן-יונס נכנס למבנה ממולכד. המבנה סומן במפות צה"ל כחשוד ככזה, והכוח הפעיל אמצעי זהירות ואיתר חפץ שנראה כחבית. ההערכה הייתה שזה המטען. בצה"ל אומרים כי החבית מוקמה בקומה הראשונה או השנייה של המבנה רב-הקומות. הכוח פעל לפי נוהל והעריך שהצליח לנטרל את המטען, אך חומר הנפץ שמיקם חמאס היה בקומה עליונה יותר, ואולי בדרך מתוחכמת יותר. עד לרגע זה לא ברור האם אותה חבית הונחה במתכוון בקומה נמוכה כדי להטעות את הלוחמים. התוצאות הן אסון כבד: רס"ם חן גרוס, סמ"ר יואב רוור, רס"ל תום רוטשטין וסמ"ר אורי יהונתן כהן נהרגו בפיצוץ.
הפרטים הללו מבהירים את עוצמת האתגר שאיתו מתמודד צה"ל ברצועת עזה. אירועי ירי וצלפות פחתו משמעותית. היתקלויות עם חוליות חמאס הן אירוע לא שכיח. אך חמאס השקיע השקעות ענקיות בזמן הפסקת האש הקודמת, ומאז שזו הסתיימה, בניצול נפלי צה"ל ברחבי הרצועה - כדי למלכד צירים ומבנים. בציר שבו נפלו ארבעה לוחמי גבעתי, ציר אספקה עם תנועה רציפה יחסית, הייתה התרעה לפני כמה חודשים על האפשרות של מטען. זו נבדקה ונשללה, אומרים בצה"ל. אחרי הפיצוץ, נעשתה בדיקה פנימית בצה"ל כדי לנסות להבין האם מדובר במימוש המטען ההוא. התשובה המסתמנת היא שכנראה מדובר במטען חדש. לפי קצינים, הוא הופעל באמצעות מחבל שיצא מפיר, ביצע את הפיגוע, וחזר למטה.
"זה וייטנאם"
השיחות עם מילואימניקים קשות. אינני שומע כל ספקות מהם לגבי צדקת המלחמה. זו איננה התרשמות אנקדוטלית - היא מגובה בנתונים. בסקר שפורסם ב"המוסף לשבת" לפני שמונה ימים, התברר שהמילואימניקים מתנגדים יותר לסיום המלחמה מהציבור הכללי, והדבר מובן לאור השקעתם.
אך הנקודה המרכזית היא תחושה עמוקה של שחיקה, של מצוקת כוח אדם, וכתוצאה מכך - תקלות, מתח גובר. "זה וייטנאם", אמר לי קצין אחד, "במובן הזה שנוצרת רוטינה כזו. אתה אמור להיות מתוח עד הקצה, כל הזמן. ברור לכולם שהחשש המרכזי הוא מטענים. זה מצריך עבודה איטית ויסודית מאוד, עם תשומת לב. וכשנמצאים בסיפור הזה למעלה משנה וחצי, עם הפסקות בבית, קל לפספס משהו". קצין אחר, שהיה מזועזע משתי התקריות האחרונות, התקשר מיד אחרי האחרונה עם מונולוג שכל אחד צריך לקרוא.
"אחי, זו שחיקה. אנשים שחוקים. חטיבות שלמות שחוקות. לך בעצמך לקדמיות. שב שם חצי יום (הקדמיות הן מפקדות המטה שממנו מנוהלת הלחימה, נ"א). תראה איך זה.
איך אפשר לא? יש לי חייל במצב רפואי רגיש. כבר שילם מחיר. אני אומר לו - לך הביתה. הוא אומר, אם אני לא פה, מי יחליף אותי? הוא עושה משהו מציל חיים. ואין תשובה.
אנחנו 600 ימים בתוך המלחמה. כולם רוצים לעשות הכי טוב. מקריבים. לא מוכנים לרדת מהתפקיד שהם תופסים. אחריות. אבל כמה אפשר? כמה אפשר? אנשים הולכים אל מותם לא רק בגלל האויב, מחיר המלחמה. מחיר שכולם מוכנים לשלם. עכשיו כבר משלמים את מחיר השחיקה הבלתי נסבלת הזו, את מחיר העייפות, אנשים הלומים.
600 יום און ואוף, בסוף הפכת לעובד של מדינת ישראל על צו 8, עם כמה חופשות. זה עולה לנו במחיר של חיים. ואי-אפשר להאשים את מי שנשחק, שעושה טעויות, ששוקע ברוטינה ובעומס, שנהיה קהה לסימני אזהרה מפורשים. זה המצב כרגע.
ואז אני יוצא ושומע על החרדים. מטורף. כולם אומרים 'שוויון בנטל'. תשמע, אני לא צריך שוויון בנטל, זו סיסמה. אני צריך שיביאו לי אנשים להחליף, אנשים עם דופק! לא אכפת לי את מי יביאו רעננים. אני צריך את זה דחוף, בכל מקום. היו מביאים לי גיוס כזה יותר גדול לפני שנה וחצי, זה היה משנה את מצבי היום".
המונולוג הזה מסביר היטב את הקו הברור של הרמטכ"ל אייל זמיר לגבי צווי הגיוס. הוא לא נובע מסיבה תדמיתית או פוליטית, אלא מכך שצה"ל זקוק לאנשים כאוויר לנשימה. אוכלוסייה שבולטת בשיעור ההגעה למילואים היא הציבור הדתי-לאומי. לוחם חילוני מגוש דן, אומר ש"זה יוצא דופן, הנוכחות של חובשי הכיפה. הם אלה שממשיכים להגיע, בזמן שכל השאר דיללו משמעותית את ההתייצבות שלהם. מעבר לכל פרופורציה. אנחנו חייבים להם חוב גדול מאוד".
