1. אתמול רשי שאל אותי אם הוא יהיה חייב להיות חייל. גופי, נשמתי וליבי שאל אותי את שאלת המחץ. מבחינתי, הוא שאל אותי האם גם הוא ימות. אני מנסה להגיד לו שיש עוד זמן, ושעד שהוא יהיה גדול יהיה צבא, אבל כבר לא תהיה מלחמה. "כמה זמן זו מלחמה", הוא שואל אותי. שאלה טובה. שישה ימים? 21 חודשים וסופרים עוד? כמה הותר לפרסום, כמה מטענים, פרצופים יפים שיהיו לרגע בכותרת ויוחלפו בזוכים של "רוקדים עם כוכבים"?
2. בסרט של לירון ויצמן (שותפתי וחברת הנפש שלי) ברשת 13 נשאלה השאלה מה הילדים יודעים על המלחמה. תמרה יודעת מה זה אזעקות. היא רק בת ארבע אבל מחצית מחייה היא באזעקות. זו המציאות שלה. ורשי? רבע מחייו.
הילדים בסרט מספרים בבגרות מופלגת על סבא וסבתא שנרצחו בחולית, על בן דוד חטוף, על מעברי דירות מקריית-שמונה למועצה אזורית מטה בנימין. ובתוך כל זה אנחנו מנסים לנהל שגרת מסיבות סיום, הולכים לים. שומרים, עוטפים, או עוד מילים שמשמעותן הדחקה. מתרשמים מהבגרות של ילד בן ארבע וחצי בסרט, אבל האם ילד בגיל הזה בכלל צריך להיות בוגר?
בסרט מיכל דליות אומרת שלא צריך לדבר על הכל, אבל חשוב לא לשקר. השאלות של רשי כל כך קשות, ואני שואלת את עצמי במה המידע יועיל לו? לא מגיע לו להיות פשוט ילד? כל מי שהיה בטיפול יודע עד כמה הילדות היא חלק חשוב באישיות שלנו. אנחנו יכולים לדבר בעוצמה רגשית מטורפת על אירוע שהתרחש לפני 30 שנה.
כילדים, לזמן אין באמת אחיזה במציאות. כשהייתי בכיתה ב' הייתי משוכנעת שהחופש הגדול נמשך שנה שלמה. מה האורך של המלחמה בעיניהם? היא בעצם אינסופית, כמו כל החיים.
3. בסרט "פיצה באושוויץ" של מירי חנוך, עומד אבא שלה ובוכה ברחוב, כועס על הילדות שנגזלה ממנו. החלק היפה ביותר של חייו נחרב. את הנזק לדור הזה יהיה אפשר לאמוד בעתיד. כרגע טילים בלילה הם איום יומיומי. אולי ההדחקה מאפשרת את ההמשך של זה.
הסרט של לירון שאל מה הילדים יודעים על המלחמה, אבל הוא גרם לי לשאול מה אנחנו יודעים. האם אי פעם נקבל הסבר, האם מישהו ישלם בכיסאו. או שבממשלה ימשיכו להתנהג כאילו זה לא נוגע אליהם ולהמשיך בעולם מסיבות הסיום, בתקווה שגם אנחנו, כמו הילדים, לא ממש מבינים מה קורה כאן.
