כשזה מגיע להיפ-הופ ולראפ, אני כמו החרדים וסוגיית הגיוס לצה"ל: מבין שזה קיים, וכנראה גם חשוב, אבל יודע שזה לא נועד עבורי. בניגוד להם, לפחות אני לא מגבה את טיעוניי עם אידיאולוגיה. ועדיין, למרות חוסר החיבור הכמעט אינהרנטי שלי לז'אנר, יש מקרים שבהם אני נדרש להאזין לו – לרוב לצורכי עבודה – ואפילו מסוגל ליהנות מהתוצאה. למשל, משני האלבומים שטונה (איתי זבולון) הוציא בשבוע שעבר – "ראפ מטורף" ו"רובים ותלתלים".
שני אלבומים שמגיעים במכה הם חתיכת הצהרה שצריך הרבה תוכן כדי למלא אותה, וטונה עושה זאת בצורה די משכנעת – יותר ב"רובים ותלתלים" הקצר והיותר מגוון מוזיקלית, ומעט פחות ב"ראפ מטורף" הקצת סטנדרטי, עם הסאונד הצפוף שסובל מכמויות נדיבות מדי של אוטו-טיון.
על אף ש"ראפ מטורף" מושך לכיוון יותר פופי, הוא מציע גם יציאות טובות יותר כמו "אוזניות" המבוצע עם פלד וכולל סימפול יפה של "התותח מצלצל פעמיים" של משינה. שיר הנושא, המוגש עם רביד פלוטניק, מצדיע לדרך שכל אחד מהם עשה בנפרד וביחד ומציע שורות מלאות בהומור עצמי ("נראה כמו פרחה משנות ה-80 / עם שם של קופסת שימורים").
לעומת השטף המילולי של "ראפ מטורף", התאום הלא-ממש זהה שלו, "רובים ותלתלים", הוא כבר חגיגה מוזיקלית עשירה יותר המדגימה עד כמה האוזן של טונה ושותפיו (המפיקים ניר דנן ויקיר בן טוב) יודעת להיות ורסטילית כשהיא רוצה.
יש בו רצועות טובות יותר מאלה שב"ראפ מטורף", ובראשן "קשר בתקצורת" עם חיים משה, שנהנה מגיטרה מזרחית ומתיפוף אולד-סקולי, כמו בימי השיא של הז'אנר באייטיז. ולמודאגים, פלוטניק נוכח גם כאן, ב"אהבת אותי", שגם הוא זורק לסלסולים מפעם ומחזק עוד קצת את הדואופול של השניים בראפ המקומי.
"יאכטה" הסוגר הוא עוד חיבור מילולי-מוזיקלי יפה ("אחרי כל כך הרבה מוות, זמן ליצור הרבה חיים / בואו נקליט אלבום כפול, בייבי בום רק של שירים"), והוא כנראה הנחמה הטובה ביותר שאפשר לקבל כרגע ממישהו.
