להיות אמא, מהדופק הראשון שנקלט, מהבכי הראשון, הנפש נקשרת, קשר שאין שני לו. אנחנו מרגישות כל פצע וכל מכה. מחייכות בכל הצלחה, ובוכות בכל תחושת הפסד. ב-7 באוקטובר בני עבר לינץ', ומאז אני מרגישה אותו בגוף שלי, כבר 613 יום. מתן פצוע, כואב ומדמם – ואני מרגישה את זה בכל חלק בגוף שלי.
אתמול החלטנו לפרסם את הסרטון שמתעד את תחילת הלינץ' של מתן, שבו רואים אותו מופל מהטנק ומתחיל להיחבט באלימות מזוויעה ‑ עשרות מחבלים על לוחם גיבור אחד.
לא רציתי לפרסם את הסרטון הזה. נמנעתי מלראות אותו בעצמי עד אתמול. אבל הבנתי שאין ברירה. הכאב גדול מדי, והגוף כואב מדי. כל העדויות שממשיכות להצטבר בידינו מראות שמתן חבול וסוחב פצעים מסכני חיים – כוויות פתוחות ומזוהמות, דלקות, חום ואסתמה. מתן בסכנת חיים מיידית. אבל מעבר להוכחות ולעדויות, אני מרגישה את זה – אני מרגישה את מתן.
אני פונה לכל אמא שקוראת את המילים האלו. כל אמא ששלחה את בנה לצבא, כל אמא שעתידה לשלוח את הבן שלה לצבא. האם מתקבל על הדעת שהבן שלך יעבור לינץ' ולא ייתפס על ידי ההנהגה שלנו כהומניטרי, רק כי הוא נושא את התואר המפוקפק "חייל בצבא ההגנה לישראל"?
מתן מופקר בשבי, פצוע, וזאת לא הפעם הראשונה, צפיתי בתיעודים הנוראיים שלו מותקף לבד בברוטליות. איפה היו כולם? איפה הייתה המדינה? העיניים מסרבות להאמין, ועכשיו זאת ההפקרה השנייה. אמרו לנו שאפשר לסמוך על זה שכל הפצועים יחזרו. מה אמורה לחשוב אמא שמחר תתייצב בבקו"ם עם בנה האהוב? גם בסיוטים הכי חשוכים אף אמא לא תצליח לדמיין את התחושה.
אני נזכרת איך עמדנו עם מתן בבקו"ם – הוא התרגש להתחיל שירות משמעותי בהגנה על המדינה, ככה חינכנו אותו וככה הוא גדל. מוכן גם להסתער, לא משנה המחיר, ככה חינכנו אותו. מתן – חינכנו אותך על הערכים האלה, כי מדינת ישראל לא משאירה פצועים מאחור.
הסיפור שלי עלול להיות הסיפור שלך – של כל אמא אחרת. המאבק שלי הוא בעצם המאבק שלנו. אני חייבת שתעזרו לי להחזיר את הבן שלי, ואת כל יתר 54 החטופים והחטופות האחרים. עכשיו. מתן צריך לחזור אלינו. שנוכל לחבק ולחבוש את הפצעים שלו ושלנו.
חינכנו את מתן להגן על המדינה, להסתער לא משנה מה המחיר. חשבנו שישראל לא משאירה פצועים מאחור
