בימים אלה מתחילים ההורים לקבל את שיבוצי הילדים בגני טרום-החובה והחובה לקראת שנת הלימודים הבאה. ובשכונה אחת בראשון-לציון יש רשימת המתנה ארוכה לגן של פלורי מיכאלה מור, שהפכה את ימי שישי בגן לימים מיוחדים שבהם הורים וילדים נחשפים לאהבת הספר והקריאה.
מור מנהלת גן וגננת כבר חמש שנים, לאחר עשרות שנים במערכת החינוך שבהן עסקה בהוראה ובשלל תפקידים. היא חובבת ספרים מושבעת ובכל הזדמנות בורחת אל עולמות הדמיון, גם כדי להשכיח את הדאגות כאשר הילדים שלה – בני 28, 25, 22 – נלחמים בעזה.
לפרויקט שלה היא קראה "עטרה ליושנה". ביחד עם הסייעת הצמודה שלה בגן, לנה גבע, היא יצרה מודל שבגנים רבים נוספים שמחו לאמץ אותו. "כבר שנה שנייה, אחת לחודש, ביום שישי, ההורים מוזמנים לזמן איכות בגן שנקרא באותו יום 'קפה גן ספר'. במהלך האירוע אנחנו מעצבות את הגן כבית קפה, והילדים וההורים מוזמנים לבחור ספר וכיבוד, ולשבת לשעת קריאה. כל הורה יושב בפינה שלו, כאשר הילד שלו בחיקו, וההורים מקריאים לילדים את הספר שבחרו. לפעמים מסיימים את הקריאה בגן, ולפעמים לוקחים אותו הביתה לזמן איכות של שבת".
והנה שוב אנחנו שמות לב שמה שנעשה בעבר באופן טבעי, מצריך היום תיווך בין הורה לילד. קצת עצוב.
"הגדרת את זה מדויק. פעם הורים הלכו עם הילדים לספרייה כחלק מהיומיום. אני זוכרת את עצמי, את הטקס שבו אני והילדים פעם בשבוע מגיעים לספרייה הציבורית ואני אומרת להם 'קודם כל תריחו את הריח. תיגעו בדפים'. היום לילדים יש את המסכים, אבל אני רציתי להחזיר את התנועה של הדפדוף ולא את העברת המסך בעזרת האצבע, ולהביא את זה לגן בלי לחנך אף אחד, אלא לעודד אותם להחזיק ספר, להתלהב מספר. ואכן, בגן שלנו ספרים הם דבר שמתייחסים אליו בחרדת קודש", היא אומרת, ומדגישה שבעיניה ספרים הם עולם ומלואו. הם דרך להגיע לליבו של הילד, לקיים איתו קשר עמוק וגם לפתור בעיות שקיימות אצל ילדים.
"ספר זה דמיון, זה קליטה, זה רכישת א'-ב' ושפה, זה אוצר מילים", היא אומרת, "הורים ממהרים כיום ללכת למומחים כדי לחפש פתרונות לסוגיות שונות במישור של שפה, תקשורת, דיבור ועוד, ואני אומרת להם שפתרונות רבים נמצאים בספרים". להורים בגן שלה, ובכלל, היא ממליצה על שעת סיפור עם הילדים, פעם ביום, אחר הצהריים או לפני השינה, ומבטיחה ש"זה יכול לשנות להם את העולם".
איך התגובות?
"בהתחלה הורים קיטרו על זה שהם צריכים לבוא לגן ביום שישי, אבל ברגע שנכנסו וראו שהגן מסודר כמו בית קפה, שמתנגנת מוזיקה נעימה – אצלי בגן שומעים אריק איינשטיין ושלום חנוך ויהודית רביץ – הם התיישבו סביב השולחנות הקטנים עם הילדים, ובתוך כמה שבועות הפסקתי להביא את הכיבוד בעצמי כי ההורים חילקו ביניהם את המשימות, והמנהג הזה הפך להצלחה גדולה".
ולא רק בעברית, אלא גם ברוסית. מסתבר שבגן של פלורי יש ילדים שהגיעו מאוקראינה לאחר שברחו עם הוריהם מהמלחמה, וגם הם משתלבים ב"קפה גן ספר". חלק מהספרים תורגמו לשם כך לרוסית, ופלורי אף דאגה לצייד את ספריית הגן בספרים שנכתבו ברוסית במקור.
"אלה ילדים שנעקרו והיה לי חשוב לגרום להם להרגיש שייכים", היא מסבירה, "סיפור ושפה זה עוגן ושורש. אז בתחילת השנה ההורים ישבו והקריאו לילדים את הספרים ברוסית, אבל הנה עכשיו, בסוף השנה, הילדים כבר מספרים להורים בעברית את 'האריה שאהב תות', ומעבירים אליהם את התרבות הישראלית".
מתוך החיבור הזה בין ילדים, הורים וספרים נוצרו בגן גם שתי קבוצות פעילות: האחת של הורים וילדים שיוצאים ביחד לטיולים בסופי שבוע, והאחרת של הורים גרושים, שמסנכרנים את השבתות שלהם עם הילדים ומקיימים ביחד ארוחות שישי ופעילויות שונות. "אני באתי ממקום של אהבת הספר ועידוד הקריאה – ונוצר שם עולם שלם", היא מתמוגגת.
חשבת שככה זה יהיה?
"האמת שלא. כשיצאתי לדרך כל מה שעניין אותי זה שהילדים ירגישו ספר, יריחו את הדפים, יקבלו את תנועת הדפדוף, יתאהבו במילים. אנחנו מתחילים דרך ולא יודעים איך אנחנו מסיימים אותה", היא מדגישה.
מה שהיא עוד לא ידעה זה שהרעיון שלה יפרוש כנפיים לאחר שהמפקחת הראשית על הגנים בעיר, נאוה ראובן, ורכזת הגנים האזורית בראשון-לציון, ליטל יהודה, נחשפו למה שקורה בגן של פלורי. השתיים התלהבו מהמיזם, סיפרו עליו לגננות בעיר, והיו ביניהן כאלה שהחליטו לאמץ את הרעיון של טקס קריאה ביום שישי, כל אחת כראות עיניה.
"אני יודעת שהמפקחות דיברו על זה עם הגננות ושהיו לפרויקט שלנו כל מיני אדוות", מספרת פלורי, "הליבה של הפרויקט שלי היא עידוד הקריאה ואהבת הספר, החשיפה לעברית והגדלת אוצר המילים, ואני חושבת שהצלחתי להעביר את זה לילדים, להורים ובעקיפין לעוד גננות. אני שמחה שאני יכולה להעניק עוד ערך מוסף. אנחנו כגננות מגיעות למקצוע מתוך שליחות – לגדל ולעצב ילדים קטנים כדי שיהיו אנשים. אני רוצה שהם יהיו עם ערכים ומוסר ואהבת אדם וחלק מזה זו אהבת ספר. אני בעצמי תולעת ספרים, קוראת שניים-שניים במקביל".
מה את קוראת עכשיו? זה שבוע הספר, תמליצי לנו.
"את ספרה של מרג'אן כמאלי, 'הלביאות מטהראן', ואת הספר 'אם אתם קוראים את המילים האלה', שאני מגיעה אליו בכל דפדוף בחרדת קודש, גם מפני ששלושת הילדים שלי לחמו ולוחמים במלחמה. שניים מהם עם צווים פתוחים בימים אלה", היא אומרת, ומודה שהעזה ושאלה אותם מה כתבו במכתב שאף הורה בעולם לא רוצה לקרוא אף פעם, זה שפותחים רק אם קורה אסון, "אבל אני מבקשת מהם שלא יספרו לי. אני לא רוצה לדעת". אחר כך היא מוסיפה ש"הקריאה עוזרת לי לשכוח את החרדות ולשקוע בעולם אחר, ואת זה אני גם אומרת לילדים בגן: שברגע שאנחנו פותחים ספר אנחנו פותחים עולם שבו הדמיון שלנו לוקח אותנו לכל מקום. אנחנו מתנתקים וחושבים על דברים אחרים".
ודאי קשה לך עם ההבנה שהיום קוראים פחות?
"זה חבל מאוד. כאנשי חינוך החובה שלנו היא להנחיל אהבת ספר, ולא להגיד 'זה דור הטיקטוק'. אני מאמינה שבסוף זה כמו טיפות על סלע: אהבת הספר מחלחלת".
