המוזיקאי סליי סטון, שנולד בכלל כסילבסטר סטיוארט והנהיג את להקת סליי אנד פמילי סטון, מת באופן רשמי שלשום (ב') בלילה בגיל 82 לאחר מאבק ממושך במחלת ריאות חסימתית כרונית ובצרות נוספות. מהפן המוזיקלי, האיש ששאף והצליח לחבר בין צלילים שחורים ללבנים ועירבב סול, רוק, פסיכדליה ו-Fאנק בקו התפר שבין שלהי שנות ה-60 לראשית שנות ה-70, נעלם כמעט לגמרי איפשהו באמצע הסבנטיז.
סטון, ששר פעם שהוא רוצה לקחת אותך הכי גבוה שרק אפשר – והמוזיקה של להקתו בהחלט דאגה להביא לשם את המאזין – נפל בהמשך לתחתית וחי כמעט כהומלס. בעיות סמים, הברזה מהופעות (ומדובר באחד הכוכבים של פסטיבל וודסטוק), הסתבכות עם הפנתרים השחורים ובהמשך עם החוק, החלפה גבוהה מדי של החברים בלהקתו וניסיונות להישאר בתודעה דרך גימיקים מביכים – קצת העיבו על ימי שיאו, שבדיעבד היו קצרים מדי.
אבל בשנים שהוא זרח – החל מ-1968, עם האלבום Dance to the Music, דרך !Stand, שהגיע שנה אחרי, ועד There's a Riot Goin' On, יצירת המופת האחרונה שלו מ-1971, שהייתה יותר פרויקט סולו מאשר אלבום להקתי מלא – הוא ביקש לחבר בין שחורים ללבנים בשיא הקיטוב שידעה אמריקה.
סטון נעלם מהרדאר כמוזיקאי פעיל לא הרבה שנים אחרי, אבל המוזיקה שלו המשיכה לזכות בחיים חדשים. כמעט כל אמן היפ-הופ שניתן לחשוב עליו – מד"ר דרה, דרך דה לה סול ועד לפבליק אנמי, אאוטקאסט והביסטי בויז (רשימה חלקית מאוד) – סימפל משהו מהצלילים הגרוביים שלו. פרינס לא היה שוקל לשלב בלהקה שלו מוזיקאיות בלי ההשראה שקיבל מסטון, ומיילס דייוויס לא היה מחשמל את הג'אז שלו לפני שנתקל בעושר הצלילי שהציגו סטון ולהקתו באלבומיהם הגדולים.
יש כל מיני דרכים לגלות – גם אם באיחור – את האגדה שסטון היה. האזנה לאלבומים שהוזכרו כאן היא אחת מהן. דרך אחרת היא להתיישב מול הדוקו המקיף עליו שעלה לפני כמה חודשים בדיסני פלוס ומתאר את הגורמים לנסיקתו ולנפילתו.
