רג'ואן בן העשר מלהטט על המגרש במדי נבחרת גרמניה. הוא פורץ לתוך הרחבה ומבקיע בבעיטת מִספרת שלא הייתה מביישת שחקנים בוגרים. חבריו מריעים לו. גם אם קבוצתו תפסיד, הוא כבר ניצח.
כעשרה חודשים אחרי שנפצע מנפילת הטיל במגרש הכדורגל של מג'דל שמס, מצולק בגופו ובנפשו, אכול געגועים לחבריו ולחברותיו שנספו באסון, רג'ואן ספדי שוב במשחק. אפילו שני הרסיסים שנעוצים בריאותיו לא יעצרו אותו. בנעלי הפקקים שלו, שאחת מהן מנוקבת אף היא מרסיס, הוא מרחף מעל הדשא הסינתטי.
זו שעת צהריים של יום שישי והמגרש הומה ילדים. מעלינו החרמון, חף משלג. השמיים נקיים מענן. תמונה של נורמליות. אבל שום דבר בסיטואציה הזאת אינו נורמלי.
בפאתי מגרש הכדורגל הזמן קפא מלכת. הטרקטורון השרוף ושלדי המתכת שהיו פעם אופני ילדים מוטלים בכניסה בדיוק כפי שהיו כשהגענו לכאן למחרת הטבח. הגדר, שנקרעה מעוצמת הפיצוץ, עדיין לא תוקנה. בפינת הזיכרון זרי פרחים שיבשו. כדור קרוע ומפויח. נעל מיותמת. כפפות שוער דהויות. תיק גב צבעוני. כרזות ועליהן 12 קלסתרי פנים. כך, בלב הכפר הדרוזי שבמרומי רמת הגולן, נראה קו התפר שבין החיים למוות.
3 צפייה בגלריה
"גם כשהיה פצוע, הוא דאג לחברו. ילד אחר היה בורח". מימין: דועא, איוון, רג'ואן ואכרם | צילום: אפי שריר
לפני שעלה איתנו למגרש הצביע רג'ואן על המקום המדויק שבו עמד במוצאי השבת ההיא, 27 ביולי 2024, בשעה 18:18. מתאר את השניות הללו בקור רוח של אוגדונר שמנהל תחקיר. קולו אינו רועד, דמעה אינה זולגת מעיניו. מסביר בערבית – העברית אינה שגורה בפיו – ואמו מתרגמת.
שלושה מטרים בלבד הפרידו בינו לבין מקום פגיעת הטיל ששיגר חיזבאללה. הוריו, כך מתברר, חשבו שעמד רחוק יותר. כעת, משהבינה כמה קרובה הייתה לאבד את בנה בכורה, פורצת אמו בבכי ומחבקת אותו בעוז. "אם הייתי יכולה הייתי מקטינה אותו ושמה בכיס. מוציאה אותו רק כשבטוח", תאמר לנו אחר כך. "אני לא רוצה להעביר לו את החרדות שלי כאמא. אבל קשה לי, במיוחד בשבתות".
משפחה יפה היא משפחת ספדי. האבא, ד"ר אכרם, בן 43, בוגר לימודי רפואה בדמשק ונוירולוג בבית החולים רבקה זיו בצפת. האמא, דועא, בת 34, מנהלת יחידת הצעירים במועצה המקומית מג'דל שמס. רג'ואן, תלמיד כיתה ד' ואחיו הג'ינג'י בן החמש, איוון. וגם החתולה הלבנה, הדורת הפרווה, שמתחבאת כשמגיעים אורחים.
כשנפל הטיל היו הוריו בבית סבו וסבתו, הוריה של דועא, כמה מאות מטרים ממגרש הכדורגל. "זמן קצר קודם לכן התקשרתי אליו ואמרתי: 'בוא תאכל, סבא הכין לך שניצל. אז הוא אמר לי, 'לא, אני תכף עולה לשחק'", נזכרת אמו.
אכרם: "איך שסיימנו לאכול נשמעה האזעקה. רצנו דועא ואני לחלון שמשקיף למגרש. אני הסתכלתי לשמיים, לחפש יירוט, ודועא הסתכלה למגרש".
דועא: "ידעתי שרג'ואן שם, ושהוא לובש חולצה של יובנטוס שקנינו לו יום לפני. אז אני מסתכלת למגרש ומחפשת ילד עם חולצה בצבעי שחור-לבן".
אכרם: "ואז היה הפיצוץ. ממש מול העיניים שלנו".
דועא: "ראינו כדור אש ודברים עפים באוויר. לא ידעתי אם זה ילדים או חפצים".
ואת יודעת שהבן שלך שם. מה עובר לך בראש באותו רגע?
"השתלטה עליי תחושת אובדן. אמרתי לעצמי שהם כבר לא... זה משהו שקשה לתאר במילים".
אכרם: "אתה רואה את עוצמת הפיצוץ ולא מאמין שמישהו שרד. תפס אותי פחד איך אני אראה אותו: שלם? בחתיכות? יצאתי בריצה לכיוון המגרש, והיא אחריי".
רג'ואן, מספרת אמו, הרגיש שמשהו עומד לקרות. "כשקמנו בשבת בבוקר, ביום של האסון, הוא אמר לי: 'אמא, אני מרגיש שיפגע בנו היום טיל'".
רג'ואן: "אמרתי, לא יכול להיות שיש מלחמה ואזעקות כל היום ולא יקרה לנו כלום".
דועא: "אמרתי לו, 'זה לא בשליטתנו. העיקר שתדע איך להתנהג כשאתה שומע אזעקה'".
והוא ידע. "ישבתי פה", הוא מצביע למקום שבו נפל הטיל. "פתאום שמעתי את ההתרעה של פיקוד העורף בטלפון. זה היה עוד לפני ששמעו את האזעקה בכפר".
דועא: "מאז האסון, בכל פעם שרג'ואן שומע את הצליל הזה הוא מתמוטט". ובעודה מדברת, נשמעת סירנה של אמבולנס. דועא קופאת לכמה שניות, והילדים שסביבנו עושים רעש של סירנה.
כששמע רג'ואן את ההתרעה של פיקוד העורף, הוא קם מיד וקרא לחבריו לרוץ למיגונית. "אני וחבר טוב שלי התחלנו לרוץ לכיוון היציאה מהמגרש", הוא מתאר, "איך שיצאתי אני קולט ששכחתי במגרש את התיק והטלפון. חזרתי פנימה, ולקחתי את התיק. כשנפל הטיל הייתי ממש כאן", הוא נעמד בנקודה המדויקת. "וההדף העיף אותי לשם".
רג'ואן איבד את הכרתו. "התעוררתי מבולבל. לא הבנתי שנפל טיל". הוא התרומם וראה את חברו יושב פצוע על הרצפה. "הוא החזיק לי את החולצה וצעק 'אייי'. עזרתי לו לקום והלכנו לכיוון המיגונית". מדובר במיגונית רחוקה יותר, לא זו הצמודה למגרש.
למרות העשן, הוא הספיק לראות בזירת הטבח דברים שילד בגילו אינו אמור לראות. גם לא אדם מבוגר.
זה חוזר אליך בחלומות?
"בהתחלה כן, הרבה. עכשיו כבר לא".
+++++++
באותו זמן, אכרם אביו רץ למגרש. בתוך חצי דקה מצא עצמו על הדשא המפויח. "הסתכלתי הצידה וראיתי מראות קשים מאוד שלא חשבתי שאתקל בהם פה, בבית שלי".
הוא היה בין אנשי הרפואה הראשונים שהגיעו לשטח. בשעה שחיפש את בנו, צועק "רג'ואן!", "רג'ואן", ראה ילד גוסס עם רסיס בצוואר. הרופא והאבא עבדו במקביל. "ביצעתי לו חסימה כדי לעצור את הדם ותוך כדי אני מסתכל מסביב כדי למצוא את רג'ואן".
דועא רצה אחריו, יחפה. "בהתחלה ראיתי ניצוצות של אש ועשן. פתאום התמונה התבהרה, וראיתי ילדים שוכבים על הדשא, בלי לזוז. אמרתי לעצמי: 'הילד שלי כבר לא בחיים'". אבל אז שמעה מישהו צועק לה: "מצאתי את רג'ואן, הוא במיגונית!". היא רצה למיגונית בדיוק כשרג'ואן יצא משם. "הוא היה מלא דם. פצע פתוח ברגל, חולצה ספוגה בדם. כשראיתי אותו התעלפתי ישר".
רג'ואן ניגש אליה: "אמא, אני בסדר, אבל קשה לי לנשום. קחי אותי לרופא".
דועא לקחה את רג'ואן למרפאת פוליקליניק בכפר. "המזכירה התקשרה אליי ואמרה: 'רג'ואן פה, תבוא'", מספר אכרם. הוא הגיע מזיע, רועד, כמעט התמוטט בעצמו. אשתו הזכירה לו: "אכרם, אתה רופא! קום וקח את הילד".
"ראיתי שהוא נושם ובהכרה", משחזר האב. "אבל פחדתי שמצבו יחמיר. לקחתי אותו על הידיים, נכנסנו לרכב של מישהו ונסענו במהירות לבית חולים בצפת".
בית החולים כבר היה ערוך לאירוע רב-נפגעים (אר"ן). אבל רק כשהוכנס רג'ואן לבדיקת סי-טי לפני הניתוח, הוריו ראו בטלוויזיה שבחדר ההמתנה את דובר צה"ל דאז, תא"ל דניאל הגרי, מודיע: "11 ילדים נהרגו באסון ואחד נעדר".
רק ביום שני, יומיים אחרי, נודע לרג'ואן שבין הנרצחים גם יזן נאיף אבו-סאלח בן ה-12, אחד מחבריו הטובים ביותר. "הוא בא אליי והתחיל לבכות: 'מה עשינו? רק שיחקנו כדורגל. למה זה קרה? למה יזן מת?'". כמה שבועות אחר כך, כשיפגוש את אמו של יזן, יביא לה רג'ואן ציור שצייר: שער של כדורגל וכפפות של שוער – השוער יזן.
שבוע היה מאושפז רג'ואן בבית החולים, ויומיים אחרי שהשתחרר ביקש לחזור למגרש. דועא לא הייתה מסוגלת. הרגישה שרגליה כבדות, והוא הלך עם אביו.
מאז תחילת המלחמה, ועוד לפני שבנה נפצע, דועא סבלה מחרדות. כעת התקפי החרדה הפכו תכופים וקשים יותר, גם בגלל האזעקות. "פחדתי שלא נספיק להגיע לממ"ד כמו שהילדים במגרש לא הספיקו להגיע למיגונית. ואז, רופאה פסיכיאטרית של בית החולים אמרה לי משפט שלא אשכח: 'אם את לא תשתקמי, גם הילד שלך לא ישתקם'. רג'ואן אמר לרופאה שהוא מפחד שאמא שלו תשתגע".
גם רג'ואן החל לפתח סימפטומים של פוסט-טראומה: הוא פחד לישון לבד, סירב לצאת מהבית אם לא היה בטוח שיש מיגונית בקרבת מקום, נכנס לקוצר נשימה בכל פעם ששמע אזעקה או יירוט. "מאז מה שקרה אין לו מוטיבציה לבית ספר או למשחקים. רק לכדורגל".
האירוע השפיע גם על איוון הקטן. "כשנפל הטיל יצאנו מהבית כמו רוח סערה, אמא שלי רצה אחריי", משחזרת דועא. "אבא שלי, שהוא אדם לא בריא, ניסה גם הוא ללכת בעקבותינו, אבל הרגליים שלו כשלו. כך שאיוון נשאר לבד. כמה שבועות אחר כך, ביום הראשון בגן, הוא שאל אותנו: 'אם עכשיו תהיה אזעקה, הגננת תעזוב אותנו?'".
שני הילדים התחילו בטיפול פסיכולוגי. "כשרג'ואן חזר לשחק כדורגל, אמא שלי הציעה לו לקחת את איוון למגרש", מספרת דועא, "הוא אמר לה: 'אני לא רוצה לקחת אחריות. אם יקרה משהו, אני לא יודע איך להגן עליו'". ובכל זאת, הוא מפגין אחריות כלפי אחיו הקטן. "תיזהר על אח שלי", הוא צועק לאחד הנערים הגדולים במגרש.
המשפחה אמנם הוכרה מיד על ידי הביטוח הלאומי כנפגעת פעולות איבה, אבל הוועדה הרפואית הראשונה לקביעת דרגת נכות הייתה רק במאי. לפניהן עוד ועדות – אורתופדית ופסיכיאטרית. ב-30 ביוני אמור להיפסק הטיפול הפסיכולוגי שרג'ואן זכאי לו.
"אני מרגישה שאנחנו צריכים להתחנן כדי לקבל זכויות", אומרת דועא בכעס. "יותר מדי בירוקרטיה. אתה אומר: סליחה, לא אני התחלתי את המלחמה. לא אני יריתי את הטיל שפגע בילד שלי". כששאלה את העובדת הסוציאלית אם ילדים בעוטף עזה נאלצים גם הם לעבור תהליך דומה, התשובה הייתה חיובית. "אמרתי לה, 'אז הזעקה שלי היא גם בשם הילדים בעוטף'".
+++++++
בחודש מאי קיבל רג'ואן את אות החוסן לילדים ולנוער על שם אופיר ליבשטיין ז"ל, ראש המועצה האזורית שער הנגב שנפל בקרב על קיבוצו כפר עזה ב-7 באוקטובר, ובנו ניצן ליבשטיין ז"ל, שנרצח בשכונת הדור הצעיר. הוריו של רג'ואן הם אלה שהגישו את מועמדותו בקטגוריה של גבורה. "הבן שלי גיבור אמיתי", אומר אכרם. "גם כשהיה פצוע, הוא דאג לחברו שנפצע. ילד אחר היה בורח".
בטקס נפגש רג'ואן עם ורד ליבשטיין, אלמנתו של אופיר ואמו של ניצן, שאיבדה גם את אמה בבוקר השבת הארורה. רג'ואן אף זכה בפרס כספי של 5,000 שקל. כששאלנו מה עשה עם הכסף השיב: "נתתי לאמא". דועא צוחקת: "קנינו לו עם זה ריהוט חדש לחדר באיקאה".
בחדרו של רג'ואן כדורגל עם חתימותיהם של שחקני מכבי חיפה ושל נשיא המדינה יצחק הרצוג ורעייתו מיכל. במפגש עם הקבוצה הצטלם רג'ואן עם השחקן גדי קינדה ז"ל, שנפטר לפני מספר שבועות ממחלה קשה.
מג'דל שמס, מספרים הוריו של רג'ואן, השתנתה לבלי היכר אחרי האסון. "שמחת החיים נעלמה כמעט לגמרי", אומרת דועא. "בחתונה אתה מדבר על האסון, בהלוויה אתה מדבר על האסון. ביציאה עם חברים – מדברים על האסון. הכפר כולו בתהליך שיקום שייקח עוד זמן".
על דש בגדה עונדת דועא סיכה שהוציאה עמותת ההורים השכולים מהאסון. גם הורי הילדים הפצועים הקימו עמותה – "בנינו תקוות חיינו" – שפועלת, בין היתר, כדי למצות את זכויותיהם.
בגופו של רג'ואן נותרו עשרות רסיסים. שניים בריאה, אחד מהם במרחק מילימטרים מהעורק הראשי של הלב. מילימטרים שהפרידו בין חיים למוות. "לפני הפציעה התביישתי להגיד ליד החברים שלי שאני מפחד", הוא מספר. "היום אני כבר לא מתבייש, להפך". וזו אולי ההגדרה האמיתית של חוסן: הכוח להודות שאתה מפחד, ובכל זאת לא להפסיק לבעוט בכדור. •
רג'ואן: "ההדף העיף אותי. בהתחלה לא הבנתי שנפל טיל. ראיתי את חבר שלי יושב פצוע על הרצפה. הוא החזיק לי את החולצה וצעק 'אייי'. עזרתי לו לקום והלכנו לכיוון המיגונית"
