בשנת 1957 דן אלמגור כתב את "שיר הפלאפל" לקראת חגיגות העשור של המדינה. השיר תפס את רוח התקופה, בה היה אפשר להריח פלאפל בכל פינה בארץ, ולא התבייש לכתוב שבגרסה האשכנזית יש "טעם מוזר של גפילטע פיש" (התקינות הפוליטית לא הומצאה). מאז מעמדו של הפלאפל כשליט הבלתי מעורער של הרחוב קיבל מכה רצינית. יותר סביר שתמצאו מתחת לבית שווארמיה או המבורגריה. ובכל זאת, כדי להנציח את מעמדם בתרבות הישראלית - מאכלי הרחוב האחרים יצטרכו לעבוד קשה. הראפר טונה שר "עזוב שטויות בוא נאכל שווארמה" אבל הפלאפל מונצח על כתפיים של גנרלים (שנקראים "פלאפלים" ובפי חייל פשוט "פלאפל" זה תיאור לקצין בכיר) וכדי לכסות את האזכורים שלו בתרבות נצטרך עשרה עמודים לפחות. הוא היה כאן קודם, והוא גם יישאר. גם הוא יעלה 50 שקל למנה (כנראה שנגיע לשם מתישהו).
"בחייך, אני לא רוצה לגמור את הקריירה בגלל סדרה על דוכן פלאפל", אמר השחקן ז'אק כהן כשהציעו לו לעשות את "המסעדה הגדולה", אבל הוא הסכים. המסעדה שהגישה אוכל פשוט הפכה ללהיט ענק בשנות ה-80. אז מתברר שאפשר לעשות הרבה עם סדרה על פלאפל, גם פרסומת בלתי נשכחת לחומוס שנים אחר כך.
אבל פלאפל לא נשאר בעבר – גם הדור הצעיר יותר יודע מה מחזיק סדרת טלוויזיה. "זגורי אימפריה", שיצר מאור זגורי, סובבת סביב צוואת סבא שמבקש להחיות את הדוכן שלו: "מלך הלאפל". פלאפל, אבל מתחיל עם ל' במקום פ', כי בבאר-שבע הכל נשמע אחרת. מנה של דרמה, תיבול מזרחי, ויחסי אחים מטוגנים היטב. ובמארס האחרון, "הלאפל" הפך למציאות: זגורי עצמו פתח פלאפלייה אמיתית בשם "האַק", שמגישה את אותו "לאפל" מהסדרה. זה פלאפל עם נרטיב של יחסים מורכבים בתוך המשפחה. אבל אנחנו ב-2025 – אז מוכרים שם גם שניצל וסביח.
ההצלחה של פלאפל לא נעצרה בסדרות. אפילו עולם הקולנוע לקח ביס. בשנת 2015 יצא הסרט "פלאפל אטומי", קומדיה סאטירית שניסתה לדמיין את היום שבו הפלאפל ישמש ככלי דיפלומטי מול איראן. עלילת הסרט משלבת בין דוכן פלאפל במדבר לבין ניסיון למנוע מלחמה גרעינית, והמסר ברור: ייתכן שכל מה שצריך בשביל שלום אזורי הוא עוד כדור פלאפל, אולי שניים, והרבה טחינה.
ממשחק מחשב ועד ציון ברוך
וכמובן – פלאפל תמיד היה הבסיס להומור. שלום אסייג אמר פעם: "החיים זה כמו מנת פלאפל – מאיפה שלא תאכל, הטחינה תמיד תנזל". דימוי פשוט, חכם וטיפש באותה מידה. כי פלאפל אוכלים בעמידה, ליד עמוד חשמל, בתוך פיתה שתמיד נקרעת ותמיד אתה מבין שלא לקחת מספיק מפיות מהדוכן. מה שבטוח, את הפאנץ' הזה אי-אפשר לעשות עם פיצה.
עוד דמות בלתי נשכחת שבנתה אימפריה על כדור פלאפל, היא מוכר הפלאפל התימני של ציון ברוך בסדרה "הישראלים". דוכן קטן ליד קניון עזריאלי, מיץ ענבים, ואין קולה – כי זו שנת 1965 והלקוח צריך להתאים את עצמו למוכר, לא להפך. כשמישהו מבקש קולה, הוא מקבל "נו, תגיע כבר לענבים". הבדיחות לא היו תקינות פוליטית בכלל – היום היו מתעצבנים על זה שהוא אמר "עיוני" עם ע' מודגשת מדי ודורשים התנצלות בכתב. אבל ריח הפלאפל שהיה אפשר לדמיין הפך את הדמות לאייקונית. מוכר הפלאפל התימני נאבק בשביל כולנו בהשתלטות של רשתות המזון המהיר על אוכל הרחוב. סטריאוטיפ, אבל מצחיק. מה נעשה?
כל ילד שהיה לו מחשב בתחילת שנות האלפיים זוכר את המשחק "מלך הפלאפל". הגרפיקה הייתה מיושנת גם יחסית לשנת 2002, אבל המשחק הזה היה ויראלי עוד לפני שידענו מה זה ויראליות באינטרנט. במשחק היית צריך להכין כמה שיותר מנות לישראלים עצבניים, ואם מישהו מהם הגיע לרמת כעס גבוהה - הפסדת. אם הגעת למאה נקודות, היית יכול לנגן משהו ברדיו שמרגיע את הלקוחות. זה כנראה המשחק המצליח בהיסטוריה בו השחקן היה בעצם עובד מטבח פשוט. כמו שיהיה משחק על לגלגל סושי ולנסות לזכור אם הלקוח ביקש עם ג'ינג'ר בצד או בלי.
הפלאפל גם עזר לסרטים מחו"ל להצליח בישראל. סרט האנימציה עם השם " Cloudy with a Chance of Meatballs" תורגם ל"גשם של פלאפל" במקום: "מעונן, עם סיכוי לכדורי בשר" - מה שללא ספק תרם להצלחת הסרט בארץ. נוהגים לצחוק על תרגומים לסרטים, אבל פה מדובר בשם גאוני. מי היה הולך עם ילדיו לסרט על כדורי בשר שנופלים מהשמיים? אנחנו ישראלים, אנחנו מכירים פלאפל.
אז כן, הפלאפל אולי כבר לא לבד ברחוב – יש סביבו סושי, ראמן, שווארמה וסביח עם טוויסט – אבל הוא היה פה קודם. הוא השאיר טחינה על המפה, פירורים על החולצה, ועצבים על זה שלא לקחת מספיק מפיות כדי לנגב את הלכלוך. •
הפלאפל אולי כבר לא לבד ברחוב – יש סביבו סושי, ראמן, שווארמה וסביח – אבל הוא היה פה קודם
