במשך כמעט שלושת השבועות שחלפו מאז הרצח המחריד של רוית גל נחמד, שטילטל את קיבוצי עמק הירדן, סירבה בתה ליאם לדבר על האירוע הטרגי. עכשיו היא החליטה לשבור את קשר השתיקה, ולספר על מה שקרה באותו יום קשה ועצוב, ועל אמה האהובה, האחות הרגישה מבית החולים פוריה בטבריה.
1 צפייה בגלריה
(ליאם נחמד, ביתה של רוית ז"ל, "אמא חששה מהמערבולת החקירתית שנעבור" | צילום: אביהו שפירא)
"אמי שילמה בחייה רק כדי שאהיה מוגנת, וכשמנעה ממני להגיש את התלונה היא כרתה לעצמה את הבור! אמי לא פחדה ממנו, היא פחדה עלינו, היא חששה שהוא יפגע בנו ולא בה, כי הוא אוהב אותה ולא מסוגל לפגוע בה, לאמא קראו רוית והוא קרא לה 'רביט'. (ארנבת באנגלית, י"מ) אחרי הפרידה מאמא
, הוא קעקע על עצמו ארנבת, והכל רק כדי לחזור אליה", כך תיארה אתמול בכאב ליאם, קיבוצניקית בת 27 מאשדות יעקב איחוד, שבעמק הירדן.
"האסון נפל עליי כרעם ביום בהיר, למרות שידענו שמשהו עומד לקרות", מתחילה ליאם, "אמי נפרדה מהרוצח בפברואר האחרון, הגענו לתחנת המשטרה כדי להגיש נגדו תלונה, ולבסוף לא הגשנו תלונה, זה היה יום אחרי שהוא שלח לאימי מכתב בכתב ידו במייל, על שני דפים מלאים בקללות. ממש בשנייה האחרונה אמי דרשה ממני שלא אגיש תלונה כי היא חששה מהמערבולת החקירתית שאנו צפויים לעבור. היא מנעה ממני להגיש תלונה ושילמה על כך בחייה.
רוית והרוצח שלה, הרצל בר עוז, ששם קץ לחייו אחרי שירה בה למוות, היו בני זוג וידועים בציבור במשך כ-13 שנה. הם הכירו לאחר שהוא התאלמן מאשתו, שנפטרה לאחר התמודדות עם מחלה קשה. "אימי עבדה במשך 13 שנה בבית החולים פוריה בטבריה כאחות במחלקה הפנימית ב'. 'אהובה' היא מילה קטנה כדי לתאר אותה", ממשיכה הבת, "היא נגעה בכל מי שהגיע למחלקה ותמכה בכל מטופל במחלקה. רק לאחרונה התגלו אצלה שבע פריצות דיסק מהעבודה הקשה, אבל העבודה הייתה עבורה הרבה-הרבה מעבר לעבודה – זו הייתה שליחות וזה היה ייעוד שלה. היא תמיד הגיעה לעבודה שמחה, מחייכת ומאושרת, תמיד עם רצון לעזור, השם 'נחמד' ישב עליה בול, למרות שזה לא שם נעוריה", הוסיפה ליאם בחיוך עצוב.
"אמא יצאה למשמרת בוקר וחזרה הביתה ב-15:30, ביום האחרון שלה בחיים היא עשתה משמרת בוקר במחלקה, הכל היה נעים ורגוע. ב-15:11 דיברנו בטלפון, ומסתבר שהייתי האחרונה לדבר איתה, התקשרתי לשאול אם היא רוצה שאביא לה ארוחת צהרים מחדר האוכל, והיא ענתה לי שביום ראשון עדיף לצום מאשר לאכול, צחקנו והיא אמרה שהיא בדרך הביתה.
"בשעה 17:00 התלבטתי אם לנסוע הביתה או לדירה של אמא. החלטתי לנסוע לאמא, והדלת של החדר שלה הייתה נעולה. הוצאתי את הכלבים לטיול ואחד מהם משך אותי לכיוון הרכב של אימא שהיה בחניה. סיימנו את הטיול ועדיין הדלת הייתה סגורה, החלטתי לחכות כמה דקות ואז לשלוח לה הודעה כי היה נראה לי שהיא בשנ"ץ. ב-18:12, כשהיא לא ענתה, חזרתי לחדר שלה, פתחתי את הדלת וראיתי שהסדינים מסודרים כאילו אף אחד לא היה בחדר.
"זה נראה לי מוזר", ממשיכה הבת, "הרכב בחניה, הכלבים בבית והכל קיים חוץ מאמא. ישר יצאתי החוצה והסתכלתי בתוך הרכב שלה ולא ראיתי כלום. בדרך חזרה מהרכב פגשה אותי שכנה ושאלה אותי אם שמעתי יריות, עניתי לה שהייתי בעבודה ולא שמעתי כלום ואולי זה מעבודות בנייה, ואז היא שאלה אותי 'איפה הרצל? כי הרבה זמן לא ראו אותו'.
"עניתי לה שהם נפרדו והתחלתי לחייג לכל המשפחה שלי ושאלתי איפה אמא. אחרי זה ניגשתי לרכב שלה, עשיתי סיבוב, ותוך כדי שאחותי חייגה אליי חזרה ואמרה לי שהיא לא מוצאת את אמא, מצאתי אותה שוכבת בצורת עובר ליד הגלגל, צרחתי בטלפון "תבואי מהר" ומיד חייגתי 100 למשטרה, 'ירו באמא', 'ירו באמא', ולא עשיתי שום קישור אליו.
"ראינו יחד הרבה סדרות רצח ומתח, הידיים שלה היו כחולות, והיה ברור לי שהיא כבר לא חיה, ולכן חייגתי ל-100, הנחמה הקטנה שלי שהוא התנדף מהעולם, כי כמו שאני רואה את מערכת המשפט, הוא היה משתחרר מהר מאוד".
על גל רציחות הנשים בארץ בתקופה האחרונה אומרת ליאם ש"מרגיש לי שמישהו הדליק מתג מאז הרצח של אמי, והשתחררו שדים ורוחות וזה נהיה טרנדי לרצוח נשים. מהרגע שהוא הכיר את אמא היה לו משהו רע בעיניים, מבחינתי הוא לא היה צריך להיות בחיים שלנו, אני בטוחה שהוא תיכנן את הרצח לחג שבועות, כי בדיוק בשבועות נפטרה אשתו ממחלה קשה", סיכמה ליאם בכאב.
