אוסלו, נורווגיה. "פורום אוסלו" הוא התכנסות שנתית של נציגי מדינות, ארגונים בינלאומיים, פרשנים ומומחים, שדנים בדרכים ליישב מלחמות בדרכי שלום. הם חולקים אלה עם אלה כמויות מרשימות של רצון טוב, ניסיון ואופטימיות. מנהיגים אמורים להחליט החלטות רציונליות, מדינות אמורות להתפשר, סכסוכים אמורים להסתיים. הדברים שנאמרים בכנס הזה לא נועדים לפרסום: התקווה היא שהדוברים יגמישו עמדות אם יידעו שדבריהם לא יתפרסמו ברבים. זה לא תמיד נכון.
השיעור הראשון שלמדתי הוא שמשהו בסיסי השתנה בתפיסה של מדינות ערביות כמו מצרים, עיראק, ירדן, אולי גם האמירויות ובחריין. אני לא מדבר על רגשות – אני מדבר על אסטרטגיה. בעבר הן ראו באיראן איום קיומי, ובישראל סוג של בלם מפני השאיפות האיראניות, אולי אפילו הגורם ששוכב למענן על הגדר. היום הן רואות באיראן גורם שנחלש – נחלש בעיקר בזכות ההישגים הצבאיים של ישראל במלחמה – ובישראל איום על יציבותן. ישראל הפכה מפתרון לבעיה.
הדיווחים על הכנות בישראל לתקיפה באיראן יצקו בחשש הזה תוכן. מה בדיוק מבקש נתניהו להשיג, הם שואלים, האם טראמפ מנצל את נתניהו כדי להגמיש את עמדת איראן, מרשה לו לאיים אבל לא מרשה לו לפעול, או שנתניהו מנצל את טראמפ, משתף איתו פעולה במגמה לגרור אותו למלחמה עם איראן שאיננו רוצה בה. מי משחק במי.
לכנס הגיעו שרי החוץ של איראן, מצרים, סעודיה, עומאן וסוריה. המפגש המעניין היה בין עבאס עראקצ'י, שר החוץ של איראן, לאסעד א-שיבאני, שר החוץ של המשטר הסורי החדש. לכאורה, נציגים של שתי ממשלות יריבות בנפש. זה לא הפריע להם לשבת ליד שולחן קטן ולנהל שיחה ארוכה, כשמעגל דומם של סקרנים מקיף אותם מסביב.
השניים נחתו באוסלו במסגרת קמפיין שיווקי שבו כל אחד מהם, בדרכו, מבקש להקנות לממשלה שהוא מייצג לגיטימיות באירופה. קמפיין שופוני: תראו אותי, אני הרבה יותר נחמד ממה שחשבתם. וכך גם הממשלה שלי: ממשלה קיצונית לא הייתה ממנה בחור נחמד כמוני לייצג אותה.
האיראני היה מוקף בפמליה של גברים שכולם היו לבושים כמוהו: חליפת עסקים אפורה וחולצה לבנה צחורה, רכוסה עד צוואר, ללא עניבה. יחד הם נראו כמו קבוצת ספורט בליגה למקומות עבודה שנסעה למשחק בחו"ל. הופתעתי לראות עד כמה דלילה, כמעט בלתי-נראית, האבטחה סביבו. הוא נראה נגיש בלי להיות נגיש.
כאשר הסורי התכונן להרצאה שלו, ניגשתי אליו. לחצתי את ידו והצגתי את עצמי, בשם המדינה ובשם העיתון. הצעתי לו להתראיין, או לפחות לקיים שיחת רקע. הוא לא משך את ידו מידי: נחמד; הוא לא השיב: פחות נחמד. החלפנו כמה שניות של שתיקה לפני שמישהו פנה אליו וחילץ אותו מרגע של מבוכה.
א-שיבאני הגיע כדי לומר לאנשים מה שהם מצפים לשמוע. מבלי להיכנס לתוכן דבריו, לא הייתה בהם נקודה אחת שנוייה במחלוקת. כל שאלה שנשאל, בנושאים פנים סוריים מדממים ובנושאי חוץ, גם בנושאים שנוגעים לישראל, נענתה בתשובה מנומקת, אדיבה, שעיקרה: יש בעיות שצריך לפתור; אין מלחמות. מי פילל, מי מילל, שהחזון המפוכח הזה, הכל כך ניטרלי, ענייני, סקנדינבי, יישמע דווקא מפיו של מי שהיה רק אתמול ג'יהאדיסט.
אחד המומחים לסוריה שהשתתפו בכנס, אדם שמכיר את המשטר הסורי החדש מקרוב, טען אחר כך שזאת תמונת המשטר האמיתית: אל-ג'ולאני, הנשיא, כמוהו כא-שיבאני. הג'יהאד היה בשבילם אמצעי, לא מטרה. המטרה הייתה לכבוש את השלטון בדמשק. עכשיו, כשהם צריכים לנהל מדינה מפורקת, מפוצלת, ללא משאבים, הם משאירים את הקנאות הדתית מאחוריהם. הם מבקשים לרצות את כולם, בלי יוצא מהכלל. גם אותנו.
יש משהו מטריד בקלילות, בחיבה, בהתלהבות שבהן מתקבלים באירופה נציגי משטרים אפלים. יש כבדהו; אין חשדהו. חטאיהם נסלחים, בדיעבד ומראש: המועדון פוטר אותם מתקופת מבחן. מי איבד את חברותו במועדון? רוסיה וישראל.
נציג ישראלי רשמי לא היה בכנס. ממשלות ישראל ונורווגיה, שפעם, עוד לפני אוסלו, היו חברות קרובות, שותפות סוד, מתנערות זו מזו: נורווגיה הכירה במדינה פלסטינית; ישראל שלחה הביתה את הדיפלומטים הנורווגים שעבדו מול הרשות מירושלים. במובן מסוים, נורווגיה היא השריד שנותר מתהליך אוסלו: המקום המרכזי שיוחס לה בבישול ההסכם ההוא הפך אותה לנושאת הדגל של חזון שתי המדינות, לדודה הטובה והנדיבה של הרשות.
הפלסטינים באו לכנס לזעוק את זעקתם. היא נשמעה. אבל חברי המשלחת האיראנית, שהרטוריקה שלהם כולה פלסטין, לא טרחו להיכנס לדיון. בשבילם פלסטין היא מנוף, טיעון, סיפור כיסוי, לא יותר.
מי גילה עניין אמיתי? התימנים. חמישה תימנים הגיעו לכנס, כולם מחוברים למשטר בדרום תימן, לא לחות'ים. אחד מהם הסביר לי שהבעיה הפלסטינית מלווה את התימנים מילדות – היא חלק מהחינוך הדתי שקיבלו. להיות מוסלמי טוב זה לקדש את פלסטין. אין פלא, אמר, שהחות'ים בשיא כוחם. כל אויבי ישראל, חמאס, חיזבאללה, איראן, ניסו לפגוע בנתב"ג, ורק החות'ים הצליחו. הם ידפקו לישראל את תיירות הקיץ.
לחצתי את ידו של שר החוץ הסורי והצגתי את עצמי, בשם המדינה ובשם העיתון. הצעתי לו להתראיין, או לפחות לקיים שיחת רקע. הוא לא משך את ידו מידי: נחמד; הוא לא השיב: פחות נחמד