תחזיקו מעמד, חברים, המדינה בדרך. בדרך חזרה אלינו. היא תגיע. בסוף זה ייגמר והשפיות תחזור. כולנו נחלץ מזה בשלום, אתם תראו. רק עוד קצת - וזה מאחורינו.
זה מזכיר לי את חכמינו מהעבר, שראו את חורבן הבית וצחקו, כי ידעו שהתקומה בוא תבוא, ויחד נצא מזה מחוזקים יותר. כך אני רואה את זה. אתם גם רואים?
אני זוכר את השיחות סלון והפרלמנטים בחודשים האחרונים, כשהייאוש השתלט עלינו, דיברנו על "יאללה, בואו נסגור את הבסטה, לא נשרוד כאן". נשתמש בנשק יום הדין שלנו - הדרכון הפורטוגלי.
הלם 7 באוקטובר שאותו לא נשכח בחיים, פינה קצת את מקומו להתרוממות הרוח של 13 ביוני. היינו צריכים את זה, את משב הרוח הזה במפרשים הרופסים שלנו. והנה הזה הגיע, או לפחות קרב אלינו. המדינה בדרך אלינו, עוד רגע והנה היא באה, בחזרה. יחד ננצח, אבל לפני כן יחד, הפסדנו, זוכרים?
הרבה סבלנות צריך, וגם המחיר כואב. אבל אם תחזיקו מעמד המדינה תגיעה. הרי כולנו אוהבים אותה. אין בינינו באמת שסעים. זהו מאבק פנימי על איך לאהוב את המדינה. כל אחד אוהב אותה אחרת. קצת שכחנו להתמקד באהבה המשותפת לכולנו. אבל עכשיו, כשאנחנו מתרסקים על האיראנים, המלחמה הנכונה שלנו מוסכמת על כולנו ואפילו לא צריך ללחוץ את היד זה לזה.
מהטייסים, דרך הסוכנים המטושטשים ועד לקצינים הבכירים וגם ההנהגה, נראה שכולם בדרך להחזיר לנו את המדינה. אנחנו מחכים בסבלנות, ויודעים שהדרך עוד ארוכה ויהיו גם מחירים קשים ואסור להיות שאננים, אבל יש תקווה. היא בדרך אלינו, חזרה. תחזיקו מעמד, בתוך הממ"ד, ועד שנחולץ, שחקו משחק נחמד.
זו לא בושה להרגיש גאווה, נוכח התקיפה המושלמת ומהלומת הפתע שהותירה את הפרסים המומים. לתחושת הגאווה והביטחון העצמי אסור להתמכר, אבל בהחלט אפשר רגע לצלול לתוכם בעונג. זהו בית שלנו, והמדינה, אני מזכיר, בדרך אלינו בחזרה. במה זה מחייב אותנו?
בסדרה "ילוסטון" שוודאי לא פיספסתם, קווין קוסנר שחזר אלינו מהבוידם, נבחר למושל מונטנה ונשא נאום לאזרחים המודאגים: "מי שרוצה להיות חלק מהבית הזה שיתחיל להתייחס אליו כאל בית", אמר להם הקאובוי הקשוח.
אחרי אירועי 7 באוקטובר, בהם איבדנו את הביטחון ואת תחושת הביטחון, שאלנו את עצמנו האם זה אכן הבית שלנו. יותר משנה וחצי אחרי כן, קיבלנו את התשובה: למרות הכאבים הבלתי נשכחים, וכמובן החטופים, זה הבית שלנו. יש בו אנשים טובים ומוכשרים, ולמרות הכל אנחנו צריכים "להתייחס אליו כאל בית".
בואו כצעד ראשון בונה אמון, נפסיק להתקוטט זה עם זה על שטויות שבשולי החיים האמיתיים. זה ייקח קצת זמן, עד שהכל ייבנה בינינו. אנחנו חיים במדינה מתוקנת בסה"כ, אחרי רצף תקלות. קרו מאז ניסים, ניסים ונפלאות. רק אצלנו התקלות בסוף, איכשהו, מסתדרות. במדינה המתוקנת עובדים קשה כדי לתחזק את הפלא שנוצר. רק שלא יינזק, שלא יתפרק - החלום ושברו.
כשהכל ייגמר, מתישהו, כולנו נצטרף סוג של טיפול זוגי. טיפול זוגי בינינו לבין המדינה. אנחנו רוצים להתרגש ממנה שוב, ושהיא תרגש אותנו בחזרה, כי ממילא בחוץ, מעבר לים, לא מחכה לנו איזו מציאה.
אחרי עוד גיחה אווירית כשמטוסינו המשוכללים וטייסנו המוכשרים חוזרים ארצה, אני מרגיש שהמדינה בדרך לחלץ אותנו, אחרי שהחזקנו מעמד כל כך הרבה זמן. הפער בין מחדל 7 באוקטובר, לבין ההצלחות עד כה, מתסכל. כל כך הרבה פוטנציאל שלא בא לידי ביטוי בשבת ההיא, לעומת תעוזה ותחבולה עוצרי נשימה של הימים האחרונים - מה יש לומר? חיים על רכבת הרים. אבל זה ייגמר ונקווה לטוב, תחזיקו מעמד, המדינה בדרך. טוב?
